PSP, PSP, PSP… נמאס לכם לשמוע על PSP? גם לי.

A writer reflecting on how PSP dominates daily life while continuing to speak, write, and fight back

PSP. PSP. PSP.

פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט.

נמאס לכם לשמוע על זה? האם אתם חושבים לפעמים, בטוח שיש לו משהו אחר לדבר עליו? בטוח שהוא צריך להפסיק להתמקד בזה? די כבר!

האמת היא שגם לי נמאס לשמוע על PSP.

לרגע קצר הבוקר, תפסתי את עצמי חושב בדיוק אותו הדבר.

די עם כל הדיבורים האלה על PSP. די לכתוב על זה. די לתת לזה להשתלט על הכול.

למרבה הצער, PSP לא קיבל את המסר.

הוא שולט בחיי. הוא שולט במחשבותיי. הוא שולט בחלק גדול מחיי משפחתי. ואני לא מאמין שהבלוג שלי הוא הסיבה לכך.

זה לא רק הפיל שבחדר. זה הפיל, הקרנף, ההיפופוטם והג’ירפה. גן חיות שלם. ואף אחת מהחיות לא מוכנה לעזוב.

לפני שנים, כשאובחנתי עם פרקינסון, הנוירולוג שלי נתן לי עצה מצוינת:

הפוך את הפרקינסון לחלק מחייך, לא לכל חייך.

ניסיתי. ניסינו. ואם לומר את האמת, הצלחנו באופן חלקי.

הכנסנו מטפל שגר איתנו, בין השאר כדי להגן על משפחתי מפני הדרישות הבלתי פוסקות של PSP, לאפשר לילדיי להמשיך בחייהם ולתת לאשתי מעט מרחב לנשימה. זה עובד.

אבל המציאות היא ש-PSP עדיין שולט בחיינו, במיוחד בחייהם של אשתי ושלי. אין טעם להעמיד פנים שלא.

ואז ישנו הבלוג שלי.

אפשר לטעון, ובצדק, שהכתיבה על PSP כמעט מדי יום מאפשרת לו להשתלט עוד יותר. שאני מאכיל את החיות בגן החיות.

אולי אתם צודקים.

אולי כדאי שאכתוב על צילום, על אמנות מודרנית של המאה העשרים או על ההיסטוריה של בבל בימי הביניים. אני לא יכול להעמיד פנים שכולם מרתקים אותי, אבל אולי כדאי שאתחיל. אם כי אני חושד שהחיות ילכו אחריי גם אל בבל העתיקה.

אבל הנה הבעיה.

לא קמתי בשעה המגוחכת הזאת כדי לכתוב בבלוג על PSP. קמתי בגלל PSP.

PSP תופס חלק גדול כל כך מראשי, שאני צריך לכתוב עליו כדי לעבד אותו. הכתיבה משאירה את המוח שלי פעיל ונותנת לי מטרה, אבל בראש ובראשונה היא טיפול. ואולי, על הדרך, היא עוזרת לחולים, למטפלים ולמשפחות שמנסים להבין את המחלה הנוראה הזאת.

יש מעט אנשים באופן מכאיב שחיים עם PSP ועדיין מסוגלים לסנגר על עצמם בפומבי. אם הכתיבה שלי מעניקה לחולים קול, מעלה את המודעות או עוזרת אפילו לקומץ אנשים להרגיש פחות לבד, יש בכך ערך.

אבל לא אעמיד פנים שזה אלטרואיסטי לחלוטין.

אני כותב על PSP כי זה עוזר לי לחיות עם PSP.

ואני כותב על הימים הרעים, הימים האבסורדיים, הימים המפחידים, ולמרבה השמחה, גם על הניצחונות שמגיעים מדי פעם. כי כולם חלק מהסיפור.

אז כן, אני מצטער אם אני ממשיך לטחון את אותו הנושא. אני מצטער אם אתם פותחים עוד פוסט וחושבים, אוי לא, שוב PSP.

תאמינו לי, אני מבין.

הייתי שמח מאוד להתעורר מחר ולכתוב על משהו אחר לגמרי.

אבל PSP לא עומד לעזוב את משפחתי או אותי בזמן הקרוב.

ובעזרת השם, אני מתכוון להיות כאן עוד זמן רב, לדבר עליו, לצחוק עליו, להילחם בו, ומדי פעם לומר לו בדיוק לאן הוא יכול ללכת.

אז כן, גם לי נמאס לשמוע על PSP. אבל עדיין לא סיימתי לדבר עליו. אפילו לא קרוב לכך.

Leave a Reply