היום כעסתי וצעקתי. הרגשתי נורא. התנצלתי, ואני עדיין מרגיש אשם. אני לא אוהב להתנהג ככה. אף פעם לא אהבתי.
אני די בטוח שבן של לפני כמה שנים לא היה מגיב כך. המקרה הזה גרם לי לרצות להבין עד כמה מחלת ה־PSP משפיעה על ההתנהגות שלנו, הן מבחינה נוירולוגית והן מבחינה פסיכולוגית.
כבר ידעתי ש־PSP יכולה להשפיע לא רק על התנועה, אלא גם על ההתנהגות. מה שהדהים אותי היה היקף התופעה. פשוט לא היה לי מושג.
המחקר שהדהים אותי
מחקר משנת 2013, שכלל 154 אנשים עם אבחנה קלינית של PSP בסבירות גבוהה, בחן מגוון תסמינים נוירופסיכיאטריים, ובהם אדישות, דיכאון, אי־שקט, עצבנות וחוסר עכבות.
החוקרים מצאו ששינויים התנהגותיים היו נפוצים מאוד. יותר ממחצית מהמשתתפים סבלו מאדישות, מדיכאון ומהפרעות שינה, וכשליש מהם חוו אי־שקט או תוקפנות, עצבנות, חוסר עכבות והפרעות אכילה.
למחקר על PSP – גרסטנקר ועמיתיו, 2013
השוויתי את הממצאים למחקר נפרד משנת 2008, שכלל 1,590 מבוגרים בעלי תפקוד קוגניטיבי תקין. גם במחקר הזה נבדקו תסמינים נוירופסיכיאטריים, אם כי באמצעות גרסה שונה של אותו כלי הערכה.
למחקר ההשוואתי – גדה ועמיתיו, 2008
הפערים היו מדהימים.
- אי־שקט ותוקפנות: 35.6% בקרב חולי PSP, לעומת 2.8% בקבוצת ההשוואה – שכיחות גבוהה כמעט פי 13.
- עצבנות ותנודתיות רגשית: 33.1% לעומת 7.6% – שכיחות גבוהה יותר מפי ארבעה.
- חוסר עכבות: 31.8% לעומת 1.6% – פער עצום.
- אדישות: 61.7% לעומת 4.8% – שכיחות גבוהה כמעט פי 13.
- דיכאון: 58.4% לעומת 11.4% – שכיחות גבוהה בערך פי חמישה.
בעיניי, אלה נתונים מטלטלים.
חשוב לי להדגיש הסתייגות משמעותית. מדובר בשני מחקרים נפרדים, שנערכו בקרב אוכלוסיות שונות. קבוצת ההשוואה הייתה מבוגרת יותר, והחוקרים השתמשו בגרסאות שונות של שאלון ההערכה הנוירופסיכיאטרית.
לכן, הנתונים משקפים הבדלים בשכיחות התסמינים בין שתי קבוצות מחקר, ולא הוכחה לכך שהסיכון האישי של חולה PSP גבוה בשיעורים האלה.
ובכל זאת, גם בהתחשב בהסתייגות הזאת, היקף הפערים פשוט מדהים אותי.
חוסר עכבות. מושג שכמעט לא הקדשתי לו מחשבה
מכל הממצאים, דווקא המושג הזה סקרן אותי במיוחד.
אפשר לחשוב על חוסר עכבות כעל היחלשות של מערכת הבלמים הפנימית של המוח.
לכולנו יש מחשבות ורגשות שאנחנו בוחרים שלא לפעול לפיהם. אנחנו מתעצבנים, מתוסכלים או כועסים, אבל משהו בתוכנו אומר לנו לעצור, לחשוב ולשקול איך להגיב.
חוסר עכבות עלול להקשות על התהליך הזה.
הוא יכול להתבטא בדרכים שונות. למשל, לומר בלי לסנן משהו בוטה או פוגע שבעבר היית שומר לעצמך. להגיב באימפולסיביות מתוך כעס או תסכול. לפעול לפני שחושבים על ההשלכות. לקטוע אחרים באמצע דבריהם, או פשוט להתנהג באופן שלא מתאים לאדם שאתה מכיר בעצמך.
במחקר על PSP, כמעט שליש מהמשתתפים חוו חוסר עכבות. בקבוצת המבוגרים בעלי התפקוד הקוגניטיבי התקין, השכיחות שדווחה הייתה 1.6% בלבד.
וחוסר עכבות הוא רק חלק מהתמונה. אדישות, דיכאון, הפרעות שינה, שינויים בתיאבון, אי־שקט, עצבנות וחרדה – כולם דווחו בשכיחות גבוהה בהרבה בקבוצת חולי ה־PSP.
כי כנראה אין לנו מספיק דברים להתמודד איתם מבחינה גופנית.
הסבר או תירוץ?
האם העובדה שאני מבין ש־PSP עשויה להשפיע על ההתנהגות שלי מפחיתה מהאחריות שלי לדברים שאני אומר ועושה?
אני לא חושב שיש לכך תשובה פשוטה.
PSP יכולה לפגוע במנגנונים הנוירולוגיים שאחראים לוויסות ההתנהגות. האם הפגיעה הזאת תרמה לתגובה שלי היום? אני לא יודע.
אבל עצם ההבנה שזו אפשרות חשובה לי. היא עוזרת לי, ואני מקווה שגם לאנשים שסביבי, להבין מדוע בן של היום עשוי לפעמים להגיב אחרת מבן של לפני כמה שנים.
ובאותה נשימה, אני לא רוצה שהסבר יהפוך לתירוץ.
היום צעקתי. התנצלתי כי, עם PSP או בלי PSP, האדם שעליו צעקתי עדיין נפגע מהצעקות שלי. ייתכן שהמחלה מקשה עליי יותר ויותר לשלוט בתגובות שלי, אבל זה לא אומר שההשלכות נעלמות, או שאני יכול פשוט למשוך בכתפיים ולומר: “זה ה־PSP”.
זו סתירה שלא קל לי לחיות איתה.
PSP משפיעה עליי בצורה עצומה, מבחינה גופנית ואולי גם מבחינה התנהגותית. ובכל זאת, אני עדיין מרגיש אחריות לדברים שאני אומר ועושה, ולכך שאעשה כל מה שביכולתי, באופן סביר, כדי להתמודד עם הקושי הזה.
אני לא יכול להבטיח שתמיד אצליח. אבל אני יכול לזהות מתי טעיתי, להתנצל כשצריך, ולהמשיך לנסות.
אולי זו המסקנה שאליה הגעתי היום.
ייתכן ש־PSP מסבירה חלק גדול יותר מההתנהגות שלי מכפי שחשבתי. זה לא אומר שהאחריות שלי נעלמת. זה אומר שהאחריות שלי מקבלת משמעות אחרת.

