כשותף ותיק באחת מהחברות הגדולות, ניתן לומר שאני די מכוון מטרה בחלק מהיבטי החיים ודיי מונע. אז…המאבק הזה שאני נמצא בו נגד פרקינסון – מה המטרות שלי? איך נראה תוצאה טובה? האם אני מעז לומר זאת – מהי ניצחון? עד אתמול בלילה, בחמש השנים מאז שאובחנתי, לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו – והאמת היא שמעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו לפני פרקינסון. אז אין לי מדד להשוות אליו. שני דברים קרו אתמול בלילה ששינו את זה….
ראשית, מצאתי את עצמי בפגישה שהוזמנתי אליה בהתראה קצרה. לא חשוב למה או מה ברגע זה, אבל הייתי עם כמה מהאנשים הכי מעוררי השראה שפגשתי אי פעם. אנשים עם פרקינסון, רובם מבוגרים ממני, עם כמויות עצומות של אנרגיה, חיוביות, נחישות ורצון להשיג. זה דחף את החשיבה שלי וגרם לי לחשוב מחשבה רדיקלית שאפרט בעוד רגע. אני עדיין לא בטוח שאני מסכים לחלוטין עם כל מה ששמעתי שאנשים אומרים אבל זה גם לא רלוונטי.
שנית, קיבלתי תשובה מדהימה לשאלה ששאלתי מישהו בלינקדאין. כשהתחלתי לכתוב בלוג, זה היה אך ורק למען עצמי – למען מצב הרוח שלי. זה היה שחרור עצום, סוג של תרפיה. בימים האחרונים התחלתי לשים לב שאנשים קוראים את זה. השותף בחברה הגדולה התחיל להיכנס לפעולה ואמר – מה הם המדדים, הסטטיסטיקות והורדתי את Google Analytics. שאלתי חבר עם פרקינסון שיש לו רקע בשיווק על כמה מחשבות על הנתונים והיא אמרה לי – עצור! תחשוב היטב לפני שאתה ממשיך בדרך הזו. עשיתי זאת. התחלתי לשחזר את עולם הייעוץ שלי בבלוג והתחלתי ללכת בדיוק בדרך שלא הייתי צריך.
המחשבה הרדיקלית
למרות שאני ‘מסווג’ כאדם מאמין – אני באמת מאמין, בחרתי להיות דתי, אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אני שומר שבת, אני לגמרי מנוי לערכים האתיים של ‘ואהבת לרעך כמוך, כולנו נבראנו בצלמו’ וכו’, ובכל זאת, לא חשבתי על השאלה הזו של איך נראה טוב. ואז זה עלה על דעתי…ממש עכשיו.
אני מניח שהנחתי שהמטרה שלי בחיים הייתה להשיג x% ממה שהייתי משיג לפני. לדוגמה – כפי שהתכוונתי לחיות כדי לראות את נכדיי מתחתנים, עכשיו זה להגיע לחתונת הילדים שלי וללוות אותם לחופה, אם תכננתי לפרוש בגיל x עכשיו זה x פחות 10, אם תכננתי לפרוש עם $x עכשיו זה $x פחות y, הכי חשוב באופן אנוכי – אם זה היה להגיע לאפס שנים עם חיתול ולהיות מואכל בכפית, עכשיו זה x. זו הייתה המחשבה שלי.
ואז חיברתי את שני האירועים יחד. למה אני צריך למדוד את המטרות שלי מול המקוריות? אני יכול לקבוע מטרות חדשות. בוודאי שבמטרות הישנות אני אגיע גרוע יותר מבעבר – אין ספק. אבל מה לגבי דברים אחרים? מה לגבי כתיבה – מעולם לא כתבתי להנאתי לפני פרקינסון – עכשיו אני פשוט אוהב את זה. זו מיומנות חדשה (יש שיגידו מטרד עצום). מה לגבי ריצה – מעולם לא רצתי לפני ועכשיו עשיתי 10 ק”מ – זו מיומנות חדשה.
זה הולך רחוק יותר – מה אם הדרך החדשה הזו שאני מאמין שאלוהים איכשהו בחר עבורי (ושאני בבירור לא רציתי ולא רוצה ללכת בה) היא בעצם להשיג משהו אחר – לעשות משהו שלא יכולתי לעשות קודם – אז המטרות שלי לא צריכות להיות ‘x פחות’, הן יכולות להיות חדשות.
אבל…תאט….אל תבין אותי לא נכון. המטרות המקוריות כנראה כולן שם. אני רוצה לעבוד כל עוד אני יכול, אני נואש ללוות את הילדים שלי לחופה, אני רוצה להימנע מחיתולים כמה שיותר זמן.
ותן לי להיות ברור, אני לא לרגע אחד אומר שלחיות עם פרקינסון זה דבר טוב (התחלתי את הבלוג הזה לפני 2 בלילה וזה טוב שהקלטתי שינה טובה (בשבילי) על הגרמין שלי של 3 שעות ו-35 דקות והערה די סטנדרטית ומאופקת מהשעון שאומרת “השינה שלך הייתה קצרה מדי”). המציאות היא שיש לי פרקינסון וזה מה שזה. המטרה שלי עכשיו היא לעשות כמה שיותר עם חווית החיים שזה הוסיף לחיי. המטרות שלי לא צריכות להיות זהות. אני אדם שונה עכשיו.
ואז אני חושב על האנשים בחדר – אנרגיה גבוהה, מחויבים, מונעים, נלהבים. אין לי ספק שלכל אחד מהם יש את השדים שלהם, את הרגעים השליליים שלהם, את הכאב שלהם ולמדתי לעולם לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו. הם, עם זאת, הראו לי בשעה אחת שאני יכול וחייב להשתמש בחוויות החדשות שלי כדי לנסות לדחוף את הגבולות אבל בכיוון קצת ואולי מאוד שונה. אני יכול להשיג דברים חדשים – הבלוג הזה, קבוצת הוואטסאפ Produadopa/Vyalev ועוד רבים אחרים.
אני גם מקווה להראות לילדים שלי סוג אחר של כוח ודרך מוסרית – אחד של נחישות לעשות את המיטב עם מה שיש לי.
אתמול – לפני הפגישה – היה יום חשוך במיוחד עבורי. הייתי מאוד מדוכא, ואני מסתכל על הבלוג שלי על נשרים וטפילים ואני יכול לראות את זה. הפגישה באמת הרימה אותי.
אז, מהו ניצחון? אני לא יודע אבל בשבילי זה לא פשוט ‘x’ פחות. בסולם הזה אני תמיד מפסיד במאבק. זה לא אחוז ממה שחשבתי שאעשה…זה משהו הרבה יותר עשיר.
