כשהייתי צעיר ותמים יותר בעולם, הוליווד נהגה להפתיע אותי בעומק שבו היא יכולה לבדר ולהדהים. סרטי אימה היו מפחידים אותי כמו שום דבר אחר, והמדע הבדיוני/פנטזיה היו מרגשים. המציאות, איכשהו, נראתה הרבה יותר משעממת.
אבל ככל שהתבגרתי, גיליתי שהחיים האמיתיים מחזיקים בקיצוניות הרבה יותר גדולה של אימה ושמחה מכל סרט.
לצערי ולשמחתי, אחרי כמעט 50 שנה, אני ממשיך ללמוד שקיים רוע אמיתי מסוג ששום סרט לא יכול לשחזר ושמחה אמיתית מסוג שגם היא לא ניתנת לשחזור בחיים האמיתיים.
אני לא מתכוון רק ברמה הגלובלית, האזורית והלאומית. ברמה האישית, אני רואה דברים בעולם הזה שמזעזעים אותי עד היסוד כמו ש’סיוט ברחוב אלם’ או ‘פסיכו’ לא יכולים להתקרב אליהם, ובכל זאת אני פוגש אנשים אמיתיים שבחיי היומיום שלי הם אמיצים, חזקים, טובים ואדיבים יותר מהגיבור הגדול ביותר.
החיים מלאים לחלוטין בקיצוניות בשני הכיוונים, וככל שאני רואה צד אחד, אני גם רואה את השני. אולי חייתי בבועה כל חיי, אבל השנים האחרונות – אולי בגלל או במקרה לצד פרקינסון – הראו לי את שני הצדדים של החיים. עם זאת, שני הצדדים כל כך שונים לחלוטין.
הרוע מורכב לכאורה מדברים שאני לא באמת יכול להבין. הוא מתגלם במחלה שגורמיה אינם ידועים, שתרופתה חמקמקה, שמתנהגת באופן בלתי צפוי, מופיעה משום מקום, ובכל זאת תמיד שם. הרוע שלה הוא חלקית חוסר היכולת להבין את פעולותיה ואת הדרך שבה היא מתנהלת. זה לצערי נכון לגבי האנשים הגרועים ביותר – הם מתנהגים ברמה ועושים דברים שאני פשוט לא יכול אפילו להתחיל להבין. זה, אני מניח, הוא מהות סרט האימה – אלמנט ההפתעה. בחיים האמיתיים זה נראה הרבה יותר כהה.
ייתכן גם שהמציאות היומיומית של מחלה ערמומית כמו פרקינסון אומרת שהדברים שהיו מפחידים ומפחידים אותי – כאב, פחד, עצב, מבוכה – הם כל כך נפוצים וחלק מהווייתי שאני קהה אליהם. הם כבר לא באמת נרשמים בסולם שלי.
היופי והטוב הם לגמרי שונים מהפרספקטיבה שלי. זה לעתים קרובות בדברים הפשוטים ביותר. חיוך, חיבוק, פעולה אדיבה, צחוק, רעיון חכם, אדם טוב, כוס קפה נהדרת. אני יודע שזה הולך להישמע מטורף, אבל לאחרונה היה לנו ארוחת ערב משפחתית שבה בתי שאלה את כל השולחן – צעירים ומבוגרים – את השאלה: איך עושים 25 באמצעות (פעם אחת בלבד) המספרים 2+4+6+8? פתאום החדר נהיה רציני, ולתדהמתי, אני הייתי הראשון שהבין. קפצתי משמחה, וצחקנו כל כך חזק על איך הבחור עם מחלת המוח הבלתי ניתנת לריפוי הבין את זה ראשון. עבורי, היופי והטוב אינם בדברים המורכבים והקשים; הם בדברים הפשוטים ביותר של החיים.
לראות את הילדים שלי עושים משהו טוב יותר ממה שאני אי פעם יכולתי לעשות ולהיות טובים ממני זה עכשיו הרבה יותר מתגמל מאשר לנהוג בפרארי, למרות שאני חייב להודות שהחוויה באיטליה הייתה בלתי נשכחת והרבה כיף.
זו החדשות הטובות מבחינתי – הדברים הטובים בחיים הם לעתים קרובות כל כך קרובים, כל כך קרובים, וכל כך פשוטים יחסית לחוות, ולעתים קרובות כל כך יוצאים מהדברים היומיומיים.
כשהייתי צעיר יותר, אני מניח שזה לקח הרבה יותר אדרנלין כדי לגרום לדברים הטובים לקרות לי, והייתי הרבה יותר תמים לגבי קיומם של דברים רעים – הקיצוניות. בימים ההם, זה בהחלט לא היה המקרה ש’מציאות – כהה יותר מאימה, עשירה יותר מדמיון’ – בדיוק ההפך. אני מניח שזה למה אני מוצא את זה כל כך קשה להתרגש מסרטי הוליווד עכשיו. לטוב ולרע – החיים האמיתיים הם הרבה יותר קיצוניים בשני הכיוונים.
אין לי מושג איך זה יהיה ככל שהחיים והמחלה הנוראה הזו יתקדמו – אולי גיל העמידה הוא שיא ההרגשה הזו, והעולם יצטמצם. לחלופין, הפנורמה והקיצוניות ימשיכו להתרחב – אין לי מושג.
כאדם מאמין, גדלתי עם מושג של טוב ורע והעובדה הבסיסית שלאנשים ולחברה יש את הרצון החופשי לבחור באחד מהם. מעולם לא ראיתי או הבנתי את העומק שאליו יכולים אנשים וחברות לצלול כמו שאני רואה היום, אבל בצד הטוב, מעולם לא ראיתי כמו שאני רואה עכשיו את כמות הטוב והיופי בדברים הפשוטים יותר של החיים.
הצד החצי מלא של הכוס שלי ייקח את החיוביים מזה. לפעמים, עם זאת, הצד השני שלי פשוט מזועזע עד היסוד מהצד השני.
ברמה אנוכית לחלוטין, אני מתפלל מכל הלב ומעומק נשמתי שהילדים שלי וילדי המשפחה והחברים שלי יישארו בחוזקה בצד שבו הם נמצאים כרגע. אני מקווה שהרוע שראיתי לצערי ייעלם.
