בפעמים רבות בחיי התלבטתי אם עליי לדון בעניינים עם מטפל או לא. תמיד היו יתרונות וחסרונות מבחינתי, ואני לא חוזר להחלטות קודמות. ב-99% מהמקרים נטיתי לומר “אני לא צריך עזרה”, “מה הטעם לדבר עם מישהו אחר”, “זה בזבוז זמן”, “זה בזבוז כסף” או אחת מהרבה אמירות סטנדרטיות אחרות. בעיקרון, שילוב של עקשנות, חוסר נכונות להיפתח ולקבל עצה ממישהו אחר וכן רמה מסוימת של סטיגמה אם אני כן עם עצמי – תחושת ‘תבוסה’ מסוימת שאני צריך להזמין עזרה מבחוץ.
שאלה שנייה במקרים המעטים שבהם חקרתי לעומק היא השאלה של מי, וברוב המקרים לא מצאתי את האדם הנכון – או שאני צריך לומר ביושר שכנראה לא נתתי לאנשים מספיק הזדמנות.
זה משעשע בהקשר של המקצוע שלי כ יועץ – בדרך כלל אלה אותם טיעונים שבמשך 25+ שנים ניסיתי לנגח במאמץ שלי להציע עצות לחברות. תמיד אמרתי שהמתחרה מספר 1 שלי בעסקים הוא האמונה של ההנהלה שהם יכולים לעשות זאת (בדרך כלל ביצוע מיזוג) בעצמם.
בקיצור… ביליתי את חיי האישיים בטיעונים לצד השני של המטבע – אחת מסתירות רבות.
בכל מקרה… אם הייתי צודק או טועה בעבר, מי יודע – אני בטוח שלא תמיד הייתי צודק (המכונה גם לשון המעטה בריטית).
אני יודע שאני לא לבד בדיון הזה – שוב, אני לא חושב שזה שחור או לבן.
לפני כמה ימים החלטתי לאחר שיחת ווטסאפ ארוכה עם חבר שהייתי צריך לפגוש מטפל. החלטתי משלוש סיבות עיקריות:
הייתי צריך לדבר על כמה נושאים גדולים מאוד מאוד מאוד שבלב שלי שלא אכנס אליהם, אבל כנראה די ברורים בהקשר של אחת המחלות הכי לא נעימות והכי עזות בשוק. לא בהכרח חיפשתי תשובות, אבל הייתי צריך דרך לדון בנושאים ולהזדמנות לחשוב עליהם לעומק.
זה לא היה הוגן לבקש מחברים שלי לקיים את הדיונים האלה – הנושאים פשוט הרבה מעבר ל’רמת השכר’ של החברים הכי קרובים שלי ושל המקורבים שלי – מצאתי את עצמי דן בנושאים עם אנשים שלא היה לי זכות לצפות שיוכלו לתת תשובה – כמה אנשים עברו את המציאות המטורפת הזו שלי?
הייתי צריך אובייקטיביות – הייתי צריך מישהו נטול רגשות, שיאפשר לי ללכת למקומות שאחרים פשוט לא יתנו לי ללכת אליהם, לשאול שאלות שאחרים לא יתנו לי לשאול. אני כל כך אוהב את המשפחה שלי, אבל אני פשוט לא יכול לפרוק עליהם כמה מהאתגרים האישיים שאני מתמודד איתם כרגע, וגם לא הוגן לעשות זאת. כתוצאה מכך – לא הייתי צריך להתמודד עם ה”אבל תהיה חיובי”, הבעת הכאב המביכה שמישהו נותן כשמעלים נושא, או חוסר היכולת לדבר באמת על מה שבלב שלי בלי לפגוע באחר.
אני לא הולך לחשוף שום תוכן, אבל זו הייתה שעה ממש מדהימה (לא סיימנו אחרי שעה אחת, אבל עשינו התקדמות ענקית). זה אפשר לי באמת לחשוב על הדברים לעומק וכנות יצאתי רגוע יותר ממה שהייתי הרבה זמן.
מבחינת האדם שדיברתי איתו… בחרתי במטפל אחד שבפעם קודמת מצאתי איתו חיבור חיובי ויכולת להיפתח, וזה ממש עבד בשבילי. דיברנו מרחוק, ולגביי באופן אישי זה היה יתרון – זה לא הרגיש מאיים.
אני לא כאן למכור טיפול למישהו – תאמינו לי כשאני אומר שיש באמת יתרונות וחסרונות, ועל נושאים רבים אני בעצם מחזיק בדעה אישית שאני מעדיף לא לפתוח את הנושא ולהשאיר אותו סגור ופשוט להמשיך לחיות. עם זאת, יש רגעים שבהם, במילים פשוטות, האתגר כל כך מעבר ליכולת הרגילה של אדם להתמודד עד שזה הופך להיות קריטי.
אני נמצא באחת מהסיטואציות האלה (אני חושב שזה כמעט מתאים 🙂 ) וזה היה ממש קריטי חשוב. אחרים מתמודדים עם הסיטואציות הקריטיות שלהם – ולא רק משהו כמו PSP. בכנות, יש אנשים עם אתגרים רגשיים הרבה יותר גדולים, ואני באמת מתכוון לזה.
בזמן הזה, עבור הנושא הזה, אני שמח שנטשתי את העקשנות שלי ופתחתי את הדלת למשהו שתמיד מצאתי קשה ולא מתאים לי. אני ממש שמח שעשיתי את זה. זו עוד דוגמה למידה שבה אני, למרבה הצער, לומד על החיים ועל עצמי – אני מניח שזה כנראה יכול היה להועיל קצת קודם… אבל אני מניח שזה ‘אף פעם לא מאוחר מדי’ – עוד קלישאה שפתאום מקבלת משמעות.
זה היה יום טוב
