גישה חיובית בנסיבות קשות אינה מובנת מאליה, ובעבור אנשים רבים היא כמעט בלתי אפשרית. זה עתה חזיתי במאבק פנימי אמיתי ו”חי” במשך 90 דקות בין הכוחות שבי שרוצים שאתבוסס ברחמים עצמיים לבין אלה שדוחפים אותי לקום ולהמשיך הלאה… למרות שהיה זה קרב צמוד שבו “תקווה” הפסידה בסיבוב הראשון, היא הוכרזה כמנצחת הברורה, אך בנקודות ולא בנוקאאוט.
אם הדברים לא היו כבר מוזרים מעבר לכל דמיון, הייתי חושב שה-90 דקות האחרונות היו כמעט חוויה חוץ-גופית. זה היה כמו לצפות בקרב אגרוף מטאפורי.
אני מעבד את מחשבותיי בעיקר דרך כתיבה, והתחלתי לכתוב בלוג מדכא מאוד. זה היה אמור להיות ספין חכם על המספר 5. התחלתי לדבר על איך, 5 שבועות לאחר האבחנה שלי עם מה שנראה כ-PSP ו-5 שנים לאחר האבחנה המקורית שלי עם פרקינסון, אני נמצא 5 שבועות לפני יום הולדתי ה-50. זה היה אמור להמשיך ולומר שחרף זה שאני תמיד אומר “אני בסדר” או “זה בסדר” או וריאציה אחרת – זה ממש לא בסדר. ואז המשכתי בדרך אפלה על תחושת בדידות עמוקה למרות האהבה העצומה שמקיפה אותי. אתם יכולים לחוש לאן זה התקדם, ועצרתי את עצמי בנקודה זו בבלוג… מה אני עושה?
לכל האמור לעיל יש אלמנטים של אמת, אבל יש דרך לגמרי שונה להסתכל על זה. טראומה ואבל הם תהליכים טבעיים, והם לא נפתרים מיד. זה לוקח זמן.
עם האבחנה לא קיבלתי מדריך או ספר משחק שייעץ לי איך להתמודד עם פרוגנוזה כה נוראית, להתמודד עם פרישה מקריירה שטיפחתי במשך עשרות שנים, להפסיק את הנהיגה שאני כל כך אוהב, להתמודד עם המציאות היומיומית של להיות תקוע בכפר הביתי שלי כשקשה לי אפילו ללכת סביב הבלוק. זה משחק חדש, ואני (ומשפחתי) נאלצנו ללמד את עצמנו איך לשחק בו ו…
כשכל זה נאמר ונעשה, אני באמת חושב שאני מסתדר די טוב. הפחתתי את הלחץ בחיי באופן משמעותי, מה שידוע לי שהסיר בעיות ממשיות שהיו לי, התחלתי לנוח יותר לאט לאט, אני מתאים את עצמי לשינוי העצום הזה, וחשוב מכך, אני מאמין שאני מתפקד היטב מבחינה קוגניטיבית, מה שבמובנים מסוימים חשוב יותר מהמצב הפיזי.
חשתי בדידות לפעמים, אבל החום מחבריי, שכניי ומשפחתי המדהימה היה עצום. עם משפחתי, ובמיוחד הילדים, עודדתי אותם לחיות את חייהם במלואם, למנוע מ-PSP לשלוט בביתנו – אז אני לא יכול להתלונן כשאני מרגיש מדי פעם שכאבי לא נראה לעין. זה בדיוק מה שאני רוצה.
גישה היא הכל – וכשאני יושב כאן עכשיו, אני מבין שאני באמת מבורך בדרכים רבות כל כך, ושחרף כל האתגרים, הדרך היחידה עבורי היא להילחם בזה ולהמשיך בנתיב התקווה. תקווה שאנצח את הסיכויים דרך שילוב של עבודה על עצמי – גוף ונפש, תמיכה מאחרים, פריצת דרך במדע ובטכנולוגיה, וחשוב מכל, תפילה ואמונה שבסופו של דבר כל זה הוא רצון ה’, והוא יכול לגרום לכל דבר לקרות.
הנקודה שאני רוצה להעביר היא קריטית – גישה לא באה בקלות… לעיתים זו מלחמה פנימית. זה לא משהו שאני מפעיל ומכבה… החיים לא כל כך פשוטים. האתגרים שלנו גדולים בהרבה מזה, וגם היכולת שלנו להתמודד מצד שני גדולה יותר. יכולתי בקלות לבחור בדרך האחרת היום (ויש ימים שבהם אני עושה זאת), אבל זה מאמץ מתמיד שצריך לעשות כדי להישאר ממוקד במטרה לעשות את הטוב ביותר ממה שניתן לנו.
אני הולך לקחת מזה השקפה חיובית ליום, לנסות להפסיק להיות גרום אנוכי ולנסות ללכת לישון.
המאבק נמשך…
