התלבטתי אם לשתף את זה, אבל הכתיבה עוזרת לי לחשוב, לעבד ולהירגע—במיוחד עכשיו. אתמול קיבלתי אחת ההחלטות הקשות בחיי. לא על עבודה, מערכת יחסים או מעבר דירה—אלא משהו הרבה יותר אישי.
לחלק זה אולי יישמע כמו “בעיה של עולם ראשון”—רק חופשה שהתבטלה, לא עניין של חיים ומוות. אבל בשבילי, זה נשא משקל רגשי כבד והרגיש כמו נקודת מפנה. הפרישה מהעבודה, שהרופא שלי המליץ עליה בגלל Progressive Supranuclear Palsy (PSP), הייתה החלטה עצומה. אבל ההחלטה הזו—שנראית קטנה יותר מבחוץ—הייתה שלי. וזה מה שהפך אותה לכל כך קשה.
תכננו סוף שבוע בדרום צרפת עם החברים טובים שלנו, כדי להחיות זיכרונות מלפני 20 שנה. הייתי נרגש, ארוז ומוכן—עד שלא הייתי. בנוסף, היינו אמורים לפגוש שני אנשים מאוד מיוחדים, שבמקרה היו שם בדיוק בבוקר שהיינו אמורים להגיע. זה הרגיש כמו צירוף מקרים משמח שהפך את הטיול לעוד יותר מיוחד.
אבל אתמול בבוקר, התקשיתי אפילו ללכת לווטרינר עם אשתי, הכלב שלי וההליכון—רק לבדיקה שגרתית, אל תדאגו. כל צעד הרגיש קשה יותר מהרגיל. ובכל זאת, נשארתי עם תקווה. קבעתי שני טיפולים שיכלו לעזור לי לנסוע, והרגשתי קצת יותר טוב כשחזרתי הביתה.
אבל בערב, כשלא הצלחתי ללכת אפילו כמה מטרים לרכב עם אחותי ואמא שלי, הבנתי: צרפת כבר לא אפשרית.
אם אני לא מצליח להגיע לרכב, איך אתמודד עם שדה תעופה, מזוודות או החום של דרום צרפת? רק הדרך חזרה—עם צ’ק-אאוט ב-10 בבוקר והמתנה של 12 שעות לטיסה—הייתה בלתי אפשרית. אשתי והחברים שלי היו מדהימים ותומכים. אבל המאבק האמיתי היה בתוכי. אני יודע מה ההחלטה הזו עלולה לסמן. PSP לא עוצר, ואני חושש שזו נקודת מפנה.
בבקשה, אלוהים, אני מקווה שלא. יש לנו עוד טיול מתוכנן בעוד כמה שבועות. היום אני לא מרגיש אופטימי, אבל אני עדיין מחזיק בתקווה. הלחץ מההחלטה הזו—המאבק הפנימי—החמיר את התסמינים שלי. הרגשתי את זה ברגליים: המתח, התסכול. זה משהו שאני חייב ללמוד לנהל טוב יותר. אולי זה יעזור לי בפעם הבאה.
נפלתי שלוש פעמים השבוע. כל נפילה היא תזכורת ברורה לשבריריות שלי ולכמה חשוב להקשיב לגוף שלי—even כשזה כואב. החברים שלי יודעים שאני אוהב אותם—זה לא מוטל בספק. מה שכן מוטל בספק זה איך אני ממשיך מכאן. האם אני מתארגן מחדש ונלחם, למרות ש-PSP מחמיר? או שאני מוותר?
אני בוחר להילחם—אבל גם ללמוד. זו הייתה ההחלטה הנכונה, כמו שהפרישה הייתה. לפעמים, הבחירה הנכונה כואבת—אבל היא מגנה עליך ממשהו גרוע יותר. לנסוע במצב שלי היה מסוכן. כולנו מתמודדים עם רגעים כאלה—בבריאות, בעבודה או במשפחה. אני צריך להיות מוכן לעוד כאלה. אני צריך ללמוד לשחרר את הכעס והתסכול, לסמוך על התחושות שלי, ולעשות שלום עם החלטות קשות.
הבוקר, כל מה שרציתי זה לאכול שוקולד ולהתמסר לרחמים עצמיים. אבל לא עשיתי את זה. ניערתי את זה מעצמי ובחרתי אחרת. אני מתחייב מחדש לתזונה ולפעילות גופנית, ועושה כל מה שאני יכול כדי להתאים את עצמי. אחרי שאסיים לכתוב את זה, אני אקום ואזוז (טוב, אזדחל 😊)—כי אתמול נאלצתי להיכנע. אבל היום, אני נלחם.
