כל כך הרבה השתנה מבחינה פיזית. לשבת בכיסא גלגלים הפך אותי מהאדם הגבוה ביותר בחדר לנמוך ביותר. אך מבחינה רגשית, אני לא מרגיש פחות גבוה בכלל. אני לומד להיות חסין יותר, להתמודד עם המכות ולצמוח (לא פיזית :-))
כן, אני לא יכול ללכת כראוי. אני מסתמך על כיסא. אני דורג רשמית כ-93% נכה על ידי המוסד לביטוח לאומי הישראלי (ולא, ברכות על הציון הזה אינן רצויות). נפלתי שלוש פעמים אתמול. הראייה שלי פגומה. הברכיים שלי כואבות מאוד אחרי כמה דקות בלבד ברכב. אבל למרות כל זה, אני מרגיש חזק יותר רגשית מאי פעם.
אני אסיר תודה על כך שעד כה, היכולת הקוגניטיבית שלי לא נפגעה בכלל בהשוואה לצד הפיזי, ואני מתפלל שזה יימשך. נכות זה קשה. להתנייד על מדרכות ומשטחים, להשתמש בשירותים לנכים, להתנייד בכלל – הכול קשה ולעיתים קרובות יקר. אבל אני לא מאמין שנכות חייבת להגדיר אותך.
פעם חשבתי שנכות תביא רחמים, תשתיק את הקול שלי, תשלול את היכולת שלי לתרום, ותהפוך אותי לנטל במקום לתורם. אולי זה עוד לפניי. אבל כרגע, אני לא מרגיש ככה בכלל.
אנשים עדיין מבקשים את עצתי, אולי אפילו יותר מבעבר. הילדים שלי עדיין צוחקים איתי, לא עליי. אני עדיין מעצבן את אשתי באותה מידה (מה שאני רואה כסימן טוב). אני מקווה להוביל תפילות לשנה החדשה היהודית. ואני מרגיש שהחיים שלי עשירים במשמעות, במיוחד כשאני מעביר את המיקוד שלי מעבודה לעיסוקים רוחניים יותר.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא הדרך שהייתי בוחר לעצמי או לאהוביי. הייתי מעדיף לעבוד על האופי שלי ללא צל של אבחנה כמו PSP. אבל אני עומד (או יושב) על מה שאמרתי.
למה? לא מתוך יהירות או חשיבות עצמית. אני מאמין שיש לי עדיין מה לתרום. אני מאמין שיש לי עדיין ערך. ואני חושב שהאמונה הזאת מקרינה החוצה. אני רואה את המסע הזה כמסע עם מטרה, שנבחר על ידי אלוהים, ואני מקבל אותו. אני מתמודד איתו. אני מוצא סיפוק עמוק בידיעה שהדברים החשובים ביותר בחיי אינם הבריאות הפיזית שלי, אלא איך הילדים שלי גדלים, איך אשתי מרגישה, ואיך העולם מתרפא, או לא.
זה לא עליי. אבל בתוך העור שלי, אני מרגיש גבוה מתמיד.
אני לא יכול לדבר בשם אף אחד אחר, כל אחד הולך בדרך שונה. אבל כולנו מתמודדים עם אתגרים. להתחפר עמוק ולהתעמת איתם זה חלק מלהיות הורה, בן זוג, חבר, ילד, ואזרח שותף.
אולי אני ממהר מדי לדחות רחמים או אובדן כבוד – ואולי זה עוד יבוא. אולי זה משהו שאני צריך לעבוד עליו. אבל כפי שהאמרה המפורסמת של ליברפול אומרת: אנחנו הולכים קדימה. או נוסעים קדימה במקרה שלי.
