אני מודה בזה: אני אדם מסובך. חצי מהזמן אני אפילו לא בטוח מה אני רוצה, וזה משתנה בשבריר שנייה. אני יכול להיות קצת כאב ראש (במובן המטאפורי), ולא הכול (ורבים היו אומרים “לא שום דבר”) קשור ל-PSP.
מצד אחד, אני חסר מנוחה ומשועמם, משתוקק למשהו לעשות. החיים שלי היו פעם כל כך עמוסים – מלאי אדרנלין – ואני מתגעגע לזה. בארבעה שבועות כתבתי שני ספרים ואינספור בלוגים, אבל עדיין אני חסר אדרנלין, ואני חייב להתרגל לזה כי מתח הוא משהו שאני חייב להימנע ממנו, והאמת היא שעכשיו אפילו שיחה קצרה יכולה להשאיר אותי מותש.
בעבר, הייתי מנהל סדנאות ללקוחות שלושה ימים רצופים – בחדרי מלון באריזונה, בשאטו צרפתיים או במפעלים גרמניים. הייתי ממוקד לייזר בכל פרט: שפת גוף, תגובות, תזמון, אלתור. זה היה מלהיב אבל מתיש. אחרי זה, הייתי צריך זמן להתאושש.
עכשיו? פגישה של חצי שעה יכולה למחוק אותי באותה מידה.
אם אני גם כן כנה, אני מפחד לצאת החוצה. יותר מדי מקרים של קפיאה, כיבוי כוח ונפילות גרמו לי להיות זהיר. הבית מרגיש בטוח. יש לי הכול מה שאני צריך – וכלב נאמן לחברה. כשאני צריך לנסות לנמנם, הוא שמח לעקוב אחריי ולא שואל אותי שאלות 😊
אוכל הוא גורם נוסף. הפחד מחנק הוא אמיתי, והדיאטה שלי ללא מרקמים מגבילה אפשרויות כל כך הרבה שאכילה בחוץ מרגישה מלחיצה יותר ממענגת. זו סיבה נוספת לכך שלהישאר בבית מרגיש קל יותר.
זה איזון קשה. אני יודע שאוויר צח וחיבור אנושי חשובים, אבל חלק ממני אוהב את השקט ואת ההזדמנות לנוח. פעמים אחרות אני מרגיש קצת מסכן את עצמי. כתיבה עוזרת – היא מחברת אותי מחדש עם העצמי החיובי שלי ועם העולם הרחב.
כמו הרבה אנשים, אני רוצה גם את העוגה וגם לאכול אותה: חברה ותשומת לב, אבל גם שלווה ושקט. הדשא תמיד ירוק יותר בצד השני, נכון?
הלילה, טיול עם אשתי והכלב עזר לי לצאת ממצב רוח ירוד – ומקווה שאם העיניים שלי יחזיקו מעמד, פרק של סדרת שוטרים אמריקאית יסגור את הערב. אני פשוט צריך למצוא את האיזון הנכון… ואני מניח שאני לא היחיד. ככל שהיכולות שלי יפחתו, זה יהיה משהו שאני אצטרך למצוא דרכים להתמודד איתו יותר ויותר, אבל אני חוזר לפוסט מלפני זמן רב (או כך זה מרגיש) – הבית שלי אינו כלא, הוא יותר כמו תיבה.
