הבוקר, משהו פגע בי חזק, וכנראה שלא היה צריך.
לקוח ישן, אחד הראשונים שלי בלונדון, שלח הודעה שהוא סובל ממחלה חשוכת מרפא (לא PSP). לא נפגשנו זה 25 שנה. החלפנו ברכות קצרות בלינקדאין ב-2021 ולפני כן ב-2007, בשתי הפעמים ביוזמתו. אנחנו אפילו לא מחוברים בווטסאפ, אין לנו אותה אמונה דתית, ואין לנו חברים משותפים. עובדתית, אנחנו לא קרובים. ובכל זאת, החדשות הכו בי בבטן.
למה זה קורה, להרגיש את הכאב של מישהו כל כך עמוק כשאתה כל כך רחוק מחייו? אני עצוב מחדשות על אנשים שנפטרים או חולים, אבל יש אנשים ספציפיים שממש נוגעים בנו משום מקום (טוב, בי לפחות). למה?
אז, עבדתי איתו על פרויקט קטן בתחילת הקריירה שלי. הוא היה אדיב, שיתופי, ומוכן לבטוח ביועץ צעיר. עשינו עבודה טובה יחד, והחוויה עיצבה אותי. נפגשנו לקפה פעם או פעמיים אבל מעולם לא התרועענו חברתית. ובכל זאת, הוא השאיר חותם.
לשמוע את החדשות שלו כואב לי יותר עכשיו כי אני מרגיש אמפתיה שכנראה לא הייתה לי אז. עניתי בקצרה, אבל כל מילה הייתה מכל הלב.
אנשים נוגעים בנו בדרכים מוזרות: שיחה קצרה, קשר עבודה קצר, חברות לכל החיים. קשרים רגשיים לא תמיד לוגיים. אהבה, ואפילו סלידה, פועלים באותו אופן. ידעתי שאני רוצה להתחתן עם גייל ברגע שפגשתי אותה.
הבוקר הזה הזכיר לי: אפשר לנגוע במישהו עמוקות גם לזמן קצר. הרבה אנשים נגעו בי ככה. בשבילי, זה האותנטיות והטוב שבהם, ואולי דברים אחרים שאני לא יכול להגדיר.
זה לקח לכולנו: כל אינטראקציה היא הזדמנות להשאיר חותם חיובי. קשה לזייף את זה, והוא בטח לא זייף.
אני עדיין עצוב, אבל אני בטוח שרבים אחרים מרגישים אותו דבר לגביו. זה חשוב. זה מחזק את האמונה שלי שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו ואת יקירינו בעיקר בדוגמה אישית, באופן שבו אנחנו מתייחסים לאחרים.
אני הולך לשלוח את המאמר הזה לאותו אדם, והוא כנראה ידחה לחלוטין את מה שאני אומר כי הוא לא מטיפוס שמאשר דברים כאלה, אבל כמו שאומרים – אי אפשר להתווכח עם מה שמישהו מרגיש, והוא לא יכול להתווכח במקרה הזה עם איך שאני מרגיש, ומכיוון שאין שום דרך שמישהו יוכל להתחקות אחרי זה אליו, אז לא גרמתי שום נזק.
