וואו, זה קשה.

וואו, זה קשה. היום הגיעה כסא הגלגלים הידני המודרני החדש שלי, וביליתי את רוב היום בללמוד איך “לנהוג” בו. בכנות, זה קשוח. כבר שמתי לב לארבעה אתגרים גדולים. הראשון הוא המשקל. הכיסא קל באמת, רק 12 ק”ג, שזה מצוין להרים אותו לאוטו. אבל שכחתי שאני בגובה 1.95 מ’ ושוקל מעל 110 ק”ג. תוסיפו את זה לכיסא ואתם יכולים לדמיין את המאמץ. הידיים שלי קיבלו את “הלם החיים” שלהן כשניסיתי להניע את עצמי, וכך גם חבר שלי, אשתי ואמא שלי כשדחפו אותי בתורות מסביב לבלוק. תאמינו לי, זה ממש אימון! ותזכרו, אני כבר עושה יוגה כל יום, קצת משקולות ופילאטיס, אז אני לא בדיוק זר לפעילות גופנית. זה רמה חדשה לגמרי. בתוך הבית, אשתמש בהליכון כל עוד ארגיש יציב מספיק, אבל אנסה להימנע מכך כשאני לבד או מאוחר יותר ביום, מכיוון שכבר נפלתי עם ההליכון יותר מדי פעמים. האתגר השני הוא מה שאני קורא לו “תסמונת פרקי האצבעות האדומים”. כל טעות ב”נהיגה” משאירה את פרקי האצבעות חשופים, ועשיתי המון כאלה. זה כואב. השלישי הוא המהירות. הכיסא הזה איטי. איטי באופן כואב. אתה צריך לתכנן כל תנועה כי אי אפשר לשאת הרבה, ואין יותר תנועה חופשית וקלילה בבית. למישהו כמוני, שאוהב לנוע מהר, זה סיוט. הרביעי הוא הגודל. בחרנו בכיסא מעט רחב יותר, 51 ס”מ במקום ה-45 ס”מ הרגילים, לנוחות. אבל הידיים שלך תופסות מקום נוסף כשאתה מניע את עצמך, וזה משנה הכל. בנוסף, הוא לא נכנס לממ”ד המחוזק שלנו, אז זה עוד אתגר לפתור. בצד החיובי, הוא יציב ונוח, ואימון הידיים הוא אמיתי. המעבר הזה הוא מהקשים ביותר עד כה, פיזית ורגשית. הוא גם מסמן צעד גדול: מעבר לטיפול מלא תוך כדי שאנחנו מאיצים את התהליך למציאת מטפל במהירות. זה משהו שנצטרך לאמץ ככל שנתקדם משלב לשלב. לעת עתה, אסתמך על ההליכון בתוך הבית כל עוד ארגיש יציב. אנחנו גם מארגנים לוח בקרה לחלק האחורי של כסא הגלגלים החשמלי הנייד שלנו, מה שאמור להקל על נסיעות בחוץ. בנוגע לירידה במשקל, הייתי רוצה לרדת 20 ק”ג, אבל התזונה שלי כבר קפדנית כדי למנוע סכנת חנק, אז זה עוד איזון עדין. הכיסא הגרמני הזה אולי לא מרגיש מרגש כמו דברים קודמים שהגיעו, ואני מתנצל מראש בפני כל מי שיקלל אותי כשידחוף. למרבה המזל, הרחובות כאן די שטוחים, למרות שאפילו שיפוע קל מרגיש כמו האוורסט. כל שלב מביא אתגרים חדשים, אבל נעבור גם את זה. לאט וביציבות, פשוטו כמשמעו.