זה לא אחרים ששואלים אותי אם כדאי להמשיך לבלוג.
זה אני ששואל את עצמי, כאן ועכשיו, בזמן אמת.
אני חושב שמגיע רגע שבו אולי חשוב לצאת בזמן, כשהולך טוב, ולחסוך לעצמי וללאחרים את תחושת האקווריום הזה – מבט מבחוץ על משהו שמתקדם רק לכיוון אחד.
היה נפלא לסיים את הבלוגינג בשיא, עם מסר ברור וחד: החיים טובים ומאושרים, ולהגיד לעצמי ולאחרים שזה היה נפלא כל עוד זה נמשך.
אבל אני פשוט לא מוכן לעשות את זה.
זה היה כמו להגיד שאין יותר רלוונטיות לחיי או לסיפור שלי, רק בגלל כמה ימים רעים. אני ואחרים הרבה יותר חזקים מזה, ואנחנו לא יכולים פשוט להכריז על שתיקה כשזה נוח לנו ולתלות את המרגלים שלנו על המסמר.
תמיד היה ברור – מכל נקודת מבט פיזית ומדעית – שהמחלה הזו עומדת להוביל למסלול קשה, ואני עוד לא הגעתי אליו בכלל.
יש לי כל כך הרבה דברים טובים, אפילו מדהימים, בחיים, וקיבלתי חוויות נפלאות כל כך. אני לא יכול פשוט לקפוץ ולברוח.
תבוא העת להפסיק – למשל אם הראייה שלי תמשיך להתדרדר מעבר לרמה מסוימת (היא לא טובה), או אם לא אוכל לתקשר בצורה שהקומץ האנשים שעוקבים אחרי המסע הזה יוכלו להבין. עד אז – אני ממשיך.
יותר מזה, בשבילי זה היה מאמר טיפולי לכתוב. הוא מזכיר לי שיש לי הרבה יותר חיובי מאשר שלילי בקופת המטבעות. תודה לאל.
בימים האחרונים הצלחתי לעזור לחברים בעצות יקרות ערך, לקיים שיחות טובות עם הילדים, לבלות זמן עם אשתי, להפסיד בצורה מחפירה בשחמט, ולצפות בטניס בטלוויזיה. אפילו הוצאתי לאור ספר שלישי ומתכנן את הרביעי.
עכשיו זה לא הזמן להיכנע ל-PSP ולהכריז על יציאה מאחד התשוקות הבודדות שפיתחתי בשנים האחרונות.
התחלתי להקליד את זה בדיוק לפני 12 דקות, בלי עזרה מבוטים או AI, אם כי אחר כך זה יבדוק שגיאות כתיב ואולי יוסיף תמונה.
בזמן הזה גם עליתי על האופניים המאמנים בבית, ועכשיו אני הולך לעשות יוגה.
המחלה מתקדמת, ואני כנראה אתווכח עם עצמי עשר פעמים היום על מה שכתבתי כאן עכשיו, אבל זה בא מהלב.
סוף. ארבע עשרה דקות.
