אני לא לגמרי בטוח מה נחשב טכנית להתקף פאניקה, התקף חרדה או דחק אקוטי.
אני יודע שחוויתי רגעים של מתח עז בעבר – רובנו חווינו. אתמול היה אחד מהרגעים האלה, והסיבות לכך מורכבות וקשה להפריד ביניהן. ה-PSP מביא עמו חרדה שהיא גם פסיכולוגית וגם נוירולוגית (ה-PSP פוגע בגזע המוח, השולט על תפקודים אוטומטיים כמו קצב הנשימה, לחץ הדם וקצב הלב).
על זה מתווספים האתגרים של הנכות הפיזית. ואז הגיע זיהום ויראלי שהוביל לנסיעה לבית החולים באמבולנס בשבוע שעבר, תרופה חדשה בצורת סטרואידים במינון גבוה שאני מוריד בהדרגה עכשיו, מעט מאוד שינה, והמשקל הרגשי של דיון בנושא קשה במיוחד פעמיים ביום אחד – גם עם מטפל וגם עם חבר קרוב ומוסמך מאוד. פעמיים היה יותר מדי עבור הגוף שלי.
יהיה אשר יהיה האירוע הזה, לחץ הדם שלי טיפס לסביבות 170/110 ונשאר שם במשך כמה שעות, מה שהשאיר אותי בתחושת הצפה מוחלטת. ניסיתי לישון אך לא הצלחתי להירגע. בסופו של דבר, מוזיקה, תרופת ההרגעה שלי, כיסוי עיניים ונשימות איטיות עזרו לי להירגע. לבסוף הצלחתי לישון כמעט שש שעות, עם ציון שינה של 72. הדופק ולחץ הדם שלי התייצבו היום למשהו קרוב יותר לנורמה.
במבט לאחור, כמה דברים בולטים. דחפתי את עצמי יותר מדי מבחינה רגשית כשדנתי בנושא קשה מאוד פעמיים ביום אחד. אני חייב לאזן טוב יותר את העיסוק בנושאים קשים. שינה, אני לומד שוב ושוב, היא חיונית לחלוטין. ומוזיקה, במיוחד עם אוזניות מבטלות רעשים ונשימות עמוקות, היא משהו שבאמת עוזר לי להחזיר את השליטה.
רבות מדובר על בריאות הנפש, אבל החיים בצל אתגר כמו PSP הופכים את השיח למוחשי מאוד. אני נאלץ לעתים קרובות להתמודד עם נושאים קשים מנשוא ובו בזמן לשמור דאגות רבות לעצמי, כי אני לא רוצה להוסיף על המשא של אף אחד אחר. השילוב הזה יכול להרגיש בודד בצורה עמוקה (הן המטופלים, הן המטפלים והן המשפחה זקוקים למרחב!). להוסיף וירוס חדש ותרופות חזקות על גבי ה-PSP זה מפחיד, ואני לא מתבייש לומר זאת. אני אסיר תודה על כך שהפסקתי לנהוג.
היום אני מרגיש קרוב יותר לנורמלי, אם כי עדיין קצת חבול מהחוויה. הולך לעשות יוגה עכשיו. הבלוג הזה עוסק ב-PSP, וזה נשאר במרכז הכל. PSP היא מחלה סופנית מתקדמת במהירות שעיצבה מחדש את חיי לחלוטין – ניידות, תזונה, שינה, פרישה, ציפיות לעתיד. אבל מה שקרה אתמול היה תזכורת לכך שהחיים לא עוצרים בגלל מחלה. החיים האמיתיים מערימים מתחים נוספים, ומחלות לא מתרחשות בתנאים קליניים סטריליים; הן קורות בתוך הכאוס וחוסר הוודאות של חיי היומיום, ודברים שמגיעים משום מקום כמו וירוסים אחרים.
אני לא רופא, פסיכולוג או מטפל, אבל אני יודע שכשלחץ הדם מגיע לרמות כאלה והנשימה הופכת קשה, זה מסוכן, גם אם הסיבה לא ברורה. חבר קרוב הגיע והיה משענת עצומה לאשתי ולי. פנינו לייעוץ רפואי, ואני ממליץ בחום לאחרים לעשות אותו דבר. אם מומלץ על אשפוז, אני מאמין שיש לקחת זאת ברצינות. במקרה שלי, זו לא הייתה ההנחיה, ובסופו של דבר צלחנו את האירוע עם מוזיקה, תרופות, נשימות עמוקות וקצת תפילה.
אין לי שום רווח בלהסתיר את האמת מעצמי. לפני שנים, אולי הייתי קובר את זה מתוך פחד ממה שאחרים יחשבו, אבל עכשיו הדבר המשמעותי ביותר שאני יכול לעשות הוא להיות כנה – עם עצמי ועם האנשים שקוראים את הבלוג הזה. החיים יכולים להיות קשים מאוד לפעמים, וכפי שכתבתי בספרי על PSP, האפשרות היחידה היא לצלוח את הסערה. אני מקווה שהיום יהיה יום רגוע ושליו יותר.
אז בין אם מדובר ב-PSP, מחלה אחרת, לחץ כלכלי, מבחנים, בעיות במערכות יחסים וכו’ – אתם בהחלט לא לבד! הולך לעשות יוגה ולהתעמל, לאתחל את היום ואז לנוח/לנסות להירגע.
