אני דואג. אנשים דואגים. כתבתי על זה פעמים רבות, אבל כמו שרובנו יודעים, אין פתרון חד-פעמי. זהו אתגר יומיומי.
הלוואי שהחיים היו פשוטים כמו הסרטון ההוא של הגורו שפעם שיתפתי: תרשים ששאל, “למה לדאוג? אם יש משהו שאפשר לעשות בנידון או אם אי אפשר – למה לדאוג?”
אף על פי שזה נשמע הגיוני, החיים האמיתיים לא כל כך פשוטים. רבים מאיתנו מרגישים לחוצים או תחת לחץ, כי דאגה מושרשת עמוק בדרך הקיום שלנו. לא הייתי אומר שזה בהכרח ב-DNA שלנו, אבל זה עמוק מאוד.
מציאות הדאגה: בואו נסתכל על העובדות.
* האם דאגתי כשבוע אובחנתי בשבץ מוחי קטן (מיני-שבץ) חשוד, לאחר שהרגשתי משותק בצד אחד ונלקחתי בבהלה לחדר מיון? **כן, דאגתי.**
* האם דאגתי כשפרצה מלחמה, נקלענו לאש ונאלצנו לתכנן מחדש חתונה מאפס כשרוב האורחים לא יכלו להגיע? **כן, דאגתי.**
* האם אני מודאג מהתקדמות ה-PSP שלי לקראת מה שהמדע קובע כתוצאה הגיונית? **כן, אני מודאג.**
* האם אני מודאג למשפחה שאני כל כך אוהב, גם בהווה וגם בעתיד? **כן, אני מודאג.**
מבחינה זו, יש לי סיבה לדאוג. אני חושב שרובנו יכולים לייצר רשימות משלנו של דאגות אישיות. כשאני מסתכל לאחור על חיי, דאגתי לגבי גירושי הוריי, אתגרי גיל ההתבגרות, לחץ כלכלי, קשיי פוריות, ומגוון שלם של מאבקים פרטיים שלא אפרט כאן – שלא לדבר על דאגות קטנות, כמו להספיק לטיסה או לחכות שלקוח יקבל הצעת מחיר.
רובנו עושים את זה. בנוסף לכך, חלק גדול מהבירוקרטיה שלנו למעשה נועד לגרום לדאגה; הגשת בקשה לקצבת נכות היא תהליך מלחיץ, וגם מילוי טפסים למס הכנסה. זה מובן, ואולי אפילו הכרחי, שאנשים פונים למנגנוני התמודדות, הן חיוביים (פעילות גופנית, מיינדפולנס, אמונה, קהילה) והן שליליים (התמכרויות, ויתור/השלמה).
מעבר ל”פשוט תהיה חיובי”
חוויתי את השמחה הגדולה ביותר בחיי לפני חמישה ימים בלבד. אני באמת, באמת מבורך ומאושר עד עמקי נשמתי. אבל הנה העניין: זה לא מעלים את הדאגה לחלוטין. בזמנים הטובים האלה, לעיתים קרובות אני נטול כל דאגה בעולם. אני אסיר תודה על שיש לי רגעים כאלה רבים. אבל למרות השמחה, עדיין ישנם רגעים חשוכים יותר – ולרובנו יש כאלה – למרות הרגעים הטובים. חוויתי אחד כזה לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה.
אי אפשר פשוט לומר “תהיה שמח”, “תהיה אסיר תודה” או “תהיה חיובי” ברגעים חשוכים אלה. אף על פי שרגשות אלה נכונים, הם אינם מספקים פתרונות מיידיים לדאגות.
אני אדם אופטימי מטבעי, ואני ממש חווה את הדיון הזה בזמן שאני כותב. דרך ההתמודדות שלי היא לבטא את דאגותיי לעצמי (לפעמים בגלוי, אבל לא תמיד) ואז לנסות להעביר את מחשבותיי למקום טוב יותר.
הפתרון שלי: חשיבה פעילה
עבורי, אחד הפתרונות הוא כתיבה. היא מאלצת אותי לזכור – שבץ מוחי קטן, PSP ומלחמה בצד – שאני בחור בר מזל ומבורך מאוד. ראיתי את בתי מתחתנת השבוע. יש לי משפחה מדהימה.
אני מזכיר לעצמי שאני יכול לנקוט בפעולות כדי להפחית את הדאגה. אני יכול להתאמן, לעשות יוגה, לתרגל נשימות או טאפינג, לקחת תרופות מרשם (בזהירות), לצפות במשהו בטלוויזיה, או ללמוד משהו חדש. אני יכול לבחור לשנות את הפרספקטיבה שלי: זה יכול היה להיות גרוע הרבה יותר.
זה דורש “חשיבה פעילה” ומודעות. לפעמים זה קשה, ולפעמים זה קל, אבל זו תמיד עבודה.
אני מניח שלרובנו יש דאגות. עבורי, זה מורכב יותר מקלישאות פשוטות. כאדם מאמין, אני מנסה לקבל את המתרחש בענווה ובהכרת תודה. עם זאת, למדתי גם שאלוהים לא עושה לנו את החיים קלים. אם אנחנו רוצים בחירה חופשית וצמיחה, החיים חייבים להיות אתגר. לכן, זה נורמלי שיש לנו חששות – אבל אנחנו צריכים להתמודד איתם.
אני לא קדוש ולא גורו. אני אדם רגיל שמתמודד עם אתגרים. למה אני דואג? כי אכפת לי. האם אתחפר עמוק ואמשיך להילחם? כן – כי אכפת לי. האם אני עדיין – אחרי כל מה שנאמר – דואג יותר מדי? כן. אבל רבים עושים זאת.
