מחר, בתקווה, מתחיל מטפל לעבוד אצלנו. הוא בחור שנראה נחמד מהפיליפינים, שנמצא בארץ כבר תשע שנים. זהו שינוי משמעותי, ואני לא יכול לדחות אותו יותר.
שמתי לב עד כמה הטיפול בי הפך למשרה מלאה עבור אשתי. אני חייב לשבור את המעגל ולתת לה את החופש להרגיש פחות עמוסה בגלל הצרכים שלי, למרות שזה כמובן כרוך בתקופת הסתגלות ולמידה לכולם. כשאשתי תהיה משוחררת יותר, אני מאמין שהיחסים שלנו יוכלו להיות אוהבים יותר, פחות חוזרים על עצמם, ולא עוד מצב שבו היא רצה למלא כל בקשה שלי.
בראיון שלנו, קרו שני דברים מעניינים.
ראשית, שאלנו אותו מה הדרישה הגדולה ביותר שלו ממשפחה פוטנציאלית. תשובתו הייתה פשוטה: ‘משפחה טובה’, והוא ציין שמטפלים רבים אינם זוכים לכבוד העצום המגיע להם. אני מקווה שנזכה בכך וניצור עבורו סביבה חמה במיוחד.
שנית, אף על פי שאיני יודע בדיוק כיצד ארצה עזרה, הדרישה שלי ברורה. רק בגלל חוסר הניידות שלי, אני למרבה הצער מבקש כל הזמן: כדורים, עזרה בדחיפת הכיסא שלי, עזרה בהכנת אוכל, או עזרה כשאני ממהר לשירותים. פשוט נצטרך להתרגל לשגרה חדשה.
אני מבין שאני נקודת הכשל הסבירה היחידה כאן. נלחמתי להימנע מהשלב הזה בדיוק כפי שנלחמתי בחיתולים, והפסדתי בשני הקרבות כי הייתי צריך להודות ששניהם טובים לי. אני צריך לאמץ את השינוי הזה. זה קריטי במיוחד עכשיו מכיוון שמטרה שנייה היא להירגע באמת ולהפחית את הסיכוי לשבץ מוחי קל שני, שרופאים חושדים שחוויתי בשבוע שעבר.
אנחנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו מתמודדים עם כל הדברים שקיוויתי שלא יגיעו. מעולם בחלומותיי או בסיוטיי לא חשבתי שאזדקק למטפל במשרה מלאה בגיל 50. אהיה כנה באמת ואומר שאני חרד מכך. עם זאת, אני גדול מהפחד הזה וחייב לקבל זאת, במיוחד בידיעה שהמספר העצום של האנשים שיש להם מטפלים נתרמים מכך באופן עצום.
לכן, אני מצפה למחר בחשש גדול, אבל אני יודע שזה הדבר הנכון. החלטתי לתת לזה כל סיכוי אפשרי ולנסות לגרום לזה לעבוד, ואימצתי את הפרויקט הזה.
