לאחרונה כתבתי פוסט בבלוג אחר על ביקור חולים מנקודת מבט יהודית. כאן אני רוצה לצמצם את הדיון ולהפוך אותו לאישי יותר – לכתוב על מה שביקור חולים באמת אומר כשאני החולה, וכשהמחלה היא שיתוק על-גרעיני מתקדם (PSP). אחרים עשויים להזדהות, אחרים עשויים לחלוק עליי, וכמו בכל דבר בבלוג הזה – זו רק דעתי האישית.
אני מקווה שתמצאו את זה מועיל. זה נושא שחשוב לכל כך הרבה אנשים, משני צידי המיטה. וזה לא קל – יש אנשים שטבעיים בזה, אבל רובנו מתקשים מאוד, ועכשיו אני מתקשה גם מהצד השני. אז אולי זה יעזור לאחדים.
במגוון תרבויות ואמונות קיימת המנהג של ביקור חולים – להציע נוכחות, חיזוק וסולידריות. בכל מקום זה נחשב לאחד ממעשי החמלה האנושית הבסיסיים ביותר. והמחקר תומך בכך. גוף עדויות נרחב זיהה תוצאות חיוביות הקשורות לביקור: החלמה מהירה יותר, הפחתת חרדה ושיפור המורל, במיוחד במצבי מחלה קשה. אצל חולים עם מחלה סופנית או מתקדמת במיוחד, תמיכה רגשית מאחרים קשורה לאיכות חיים טובה יותר ולהפחתת חרדה ודיכאון. המדע ברור: הביקור משנה.
אבל זו בדיוק הנקודה של המאמר הזה – איך מבקרים חשוב בדיוק כמו העובדה שמבקרים.
עד שהפכתי לחולה, מעולם לא הבנתי באמת שיש בכלל בעיה עם ביקור חולים. תמיד חשבתי שזה דבר חיובי מאוד – מעשה אלטרואיסטי, כמעט נטול אינטרס עצמי, מעשה של ללכת לראות את מי שזקוק לחיזוק. פשוט דבר טוב לעשות.
ואז חליתי. סוג מאוד ספציפי של חולי – PSP.
למה בכלל יש בעיה?
כל המקורות, מפסיכולוגים ועד תיאולוגים, עוסקים בזה, אבל כשהסתכלתי על הלכות ביקור חולים כעל אחד ממקורות רבים, הבחנתי במשהו מעניין מאוד בנוגע למצבי. רק תלכו איתי לרגע על שתי שורות טקסט שנכתבו לפני זמן לא רב – במאה ה-16. הן מרתקות, כפי שאני מאמין שתראו.
ההלכה מתחילה בצורה ברורה למדי:
הלכות ביקור חולים, רפואה, שעת מיתה וגוסס. מצווה לבקר את החולה. קרובים וחברים נכנסים מיד, וזרים אחרי שלושה ימים. אם המחלה תקפה אותו פתאום – שניהם נכנסים מיד.
אבל אז, בהלכה ח’ נאמר משהו הרבה יותר עדין – ורלוונטי בהרבה למצבי:
“אין מבקרין לא את החולה בחולי מעיים, ולא בחולי עיניים, ולא בחולי ראש. וכן כל חולה שקשה עליו הדיבור והטורח מזיק לו – אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין לחדר החיצון ושואלין אם צריך לטאטא ולזלף לפניו, וכיוצא בדברים אלו; ושומעין צערו ומתפללין עליו רחמים.”
אין לי חולי מעיים. אבל יש לי את השניים האחרים – העיניים שלי מושפעות מ-PSP – וזה הדהד אצלי לפחות במידה מסוימת.
האמת היא שאני לא רוצה מבקרים כל הזמן. אני רוצה לנוח, להיות עם המשפחה שלי ועם החברים הקרובים ביותר, ולפעמים אני רוצה להיות לבד. כבוד האדם חשוב לי מאוד. אני לא רוצה שמבקרים יגיעו כשאני לא לבוש כראוי או כשאני מרגיש לא טוב.
האינסטינקט הזה – שהביקור חייב להיות מותאם למצבו של החולה – אינו ייחודי להלכה היהודית. ממחקר בסיסי שעשיתי אני רואה שאיסלאם, נצרות והינדואיזם נוקטים גישה דומה: הביקור הוא למען החולה, לא למען המבקרים.
הבעיה האמיתית שאני נתקל בה
הדבר החשוב ביותר שאני לא רוצה הוא מה שאני מכנה חיוביות רעילה: “זה יהיה בסדר”, “יהיה נס”, ועוד כהנה וכהנה.
אני גר באזור שבו רבים מחבריי ומשפחתי דתיים, ואני מקבל הרבה מזה. אז תנו לי להיות ברור לגבי עמדתי. זה לא שאני לא רוצה נס – כמובן שאני רוצה – אבל לימדו אותנו שלא לסמוך על ניסים. יותר מזה, אני מאמין שהקב”ה שם אותי במצב הזה מסיבה כלשהי, ויש לי תחושת שליחות אמיתית – אולי לכתוב מאמרים כמו זה – ואני חייב לעשות את המיטב עם מה שיש, ולא להתחנן על “כרטיס יציאה מהכלא”. כל חיי היו מלאי ברכה. יש לי משפחה בריאה ונפלאה, ואני לא רוצה שהעניין יהפוך לדרישה מנס “הייל מרי” מהקב”ה. יש אנשים הרבה יותר ראויים ממני.
המחקר חד-משמעי בנקודה הזו: האופן שבו החולה תופס את האופן שבו אחרים רואים אותו משפיע עמוקות על תחושת הכבוד העצמי שלו. כבוד אדם אינו מופשט – הוא נפגע בכל פעם שמישהו מגיע ומקרין את אי-הנוחות שלו על החולה בצורת הרגעה שקרית. יש גם מבקרים שמתעקשים על אמירות כמו “לאדם X יש יותר גרוע”, “כולם מתים בסוף” או “פשוט תישאר חיובי”. זה לא עוזר. זה מוסיף נטל במקום להקל.
אז איך נראית ביקור טוב – מנקודת מבטו של החולה הזה?
התלמוד, בן אלפי שנים, נותן לנו את התשובה – והיא לא בדיוק מה שאפשר לצפות.
רבי יוחנן בא לבקר את תלמידו החולה, רבי חייא בר אבא. הוא שואל אותו: “חביבין עליך יסורין?” התלמיד עונה בכנות: “לא הן ולא שכרן”. רבי יוחנן אינו מתווכח איתו. הוא לא מציע תיאולוגיה, לא מבטיח החלמה, ולא מזכיר לו להישאר חיובי. הוא פשוט אומר: “הב לי ידך”. התלמיד נותן לו את ידו – והוא נרפא.
בלי דרשה. בלי הבטחות לנס. בלי חיוביות רעילה. רק נוכחות. רק יד מושטת בקשר אנושי אמיתי.
התלמוד מלמד אותנו משהו עמוק: המעשה החזק ביותר הוא לא מה שאומרים – אלא זה שאתה מגיע, אתה רואה את האדם, ואתה פוגש אותו בדיוק במקום שבו הוא נמצא. האיסלאם והנצרות אומרים את אותו הדבר בדרכם שלהם – שההיות נוכח באמת עם הסבל הוא עצמו מעשה קדוש. הנוכחות הזו יכולה לבוא גם בצורת שיחת טלפון, הודעת קול (כמו שחבר אחד עושה במיוחד טוב), או וואטסאפ – כל עוד לא מתעצבנים כשאני לא עונה.
שלושה דוגמאות מחיי
רב אחד בא לבקר אותי, וקיימנו דיון אמיתי ומועיל על תכנון סוף החיים – נושא ששולב בשיחה בעדינות, ואותו מאוד רציתי לדון עם מישהו מוסמך ורחום. הוא לא נרתע מהמציאות של מצבי. הוא פגש אותי במקום שבו אני נמצא. הביקור הזה היה מתנה.
ואז יש את החברים הקרובים שבאים לשחק איתי שחמט. הם לא מרצים לי. הם לא מציעים תיאולוגיה לא מבוקשת. הם מביאים שיחה קלילה וחמימות אמיתית, ומתמקדים במשהו שאני באמת יכול ליהנות ממנו ברגע הזה. הם משאירים אותי מרגיש טוב יותר משהייתי כשהם הגיעו – והם מוכנים לבטל ברגע האחרון אם אני לא במצב רוח. אני אסיר תודה על הגמישות הזו יותר ממה שהם כנראה יודעים.
השלישי הוא חבר – מייצג קבוצה רחבה יותר, חלקם בחו”ל – שבודק מה שלומי באופן קבוע בלי לצפות לתשובה. הוא שואל איך אני, מערב אותי במשימות קטנות שמסיחות את דעתי לכמה דקות, ואין לו שום ציפייה שאתערב ברגע הזה. ההבנה הזו, שניתנת בחופשיות, היא עצמה צורת טיפול. מחקרים על תמיכה פליאטיבית מאשרים את מה שהחברים האלה עושים באופן אינטואיטיבי: קשר חברתי משמעותי, ללא לחץ או אג’נדה, מאפשר לחולים להתקדם לקראת קבלה של מצבם – ומשפר באופן מדיד את איכות חייהם.
ולבסוף – דע מתי לומר שלום
זו עצה אישית שלי לאחד הנושאים הפרקטיים ביותר שצצים בביקור חולים: לדעת מתי הגיע הזמן ללכת. לעיתים קרובות יש רגע של שתיקה, וזה בדיוק הרגע הנכון לסיים את השיחה, כי החולה – ואני מתכוון לזה באופן אישי – לעיתים קרובות עייף אחרי ביקור וצריך לנוח, אבל קשה לו לומר זאת. הרגע הזה מתפספס לעיתים קרובות. מחפשים המשך שיחה, אפילו אם היא מאולצת. אני ממליץ למבקרים, מנקודת מבטי האישית, לסיים על נימה גבוהה קצת מוקדם יותר, במקום לגרור את השיחה עד שהיא דועכת.
מחשבה לסיום
אני יכול לומר בבטחה שביקור חולים הוא מעשה חשוב מאוד – בין אם כחובה דתית ובין אם פשוט כדבר הנכון לעשות. המדע מאשר את מה שהמסורות תמיד ידעו: היעדר קשר אנושי משמעותי עלול להחמיר את מצבם של חולים קשים, בעוד תמיכה אמיתית – המוצעת על תנאי החולה – עושה הבדל מדיד.
אבל האדם שאתה מבקר חייב לרצות שתבוא. והדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות הוא להרגיז וללחוץ עליו – במיוחד עם מחלה כמו PSP.
זה לא מדע. זו אמנות. זה דורש אינטליגנציה רגשית (EQ) – ולחלק מהאנשים יש יותר ממנה מאשר לאחרים.
אני לא כותב את זה כדי להרחיק אנשים. אני כותב כדי להזכיר לכולם שהמצווה – בין אם אתם קוראים לזה מצווה או פשוט הדבר הנכון – היא לשמח את החולה. לא להציע תיאולוגיה לא מבוקשת, נחמה שקרית, או שיעורים בהודיה למישהו שחי עם מחלה מתקדמת, סופנית, שאין לה טיפול ואין לה מרפא.
החולה והמטפל הם בלב העניין. הביקור אינו מעשה שנעשה לטובת המבקר. זה מעשה של שירות – לאדם ששוכב במיטה.
