אני לא אדם של מילים גדולות. למעשה, אני די בטוח שזו הפעם הראשונה בשש שנות כתיבה בבלוג שבה השתמשתי במילה כזו במכוון: מֶלַנְכוֹלִיָּה. כנראה שהייתי צריך להסתפק במילה הרבה יותר פשוטה, עצבות. אבל עצבות אינה המילה הנכונה, ואסביר מדוע.
בשעה 00:35 הלילה התעוררתי וראיתי תמונות מאירוע שהתקיים בצד השני של העולם, ואותה מילה הגיעה, בלי שהזמנתי אותה, ונשארה.
לא עצבות. אני רוצה להיות מדויק בכך. בסך הכול אני מלא הכרת תודה, מלא ברכה, ובשלום יחסי עם דרכי בחיים. אבל מלנכוליה היא דבר אחר לגמרי. מסה שקראתי פעם תיארה זאת היטב: בניגוד לדיכאון, שהוא מצב של כניעה וכאב, המלנכוליה טומנת בחובה “את עונג ההרהור וההתבוננות בדברים שאנו אוהבים ומתגעגעים אליהם,” ואף, טוענת הכותבת, הזדמנות ל”התבוננות עצמית מפנקת” שאנו לעיתים מבקשים אותה מרצוננו. יש בה נגיעה של מתיקות שלעצבות פשוטה אין. בדיוק כך הרגשתי בשעה 00:35 הלילה, כשישבתי כאן עם ברכיים כואבות ממש, וכך אני יושב עם זה גם עכשיו.
איך שאתה מרגיש, כך אתה מרגיש. ההיגיון אינו יכול להתמודד עם הרגש בעניין הזה, משהו שאמרתי ללקוחות רבים לאורך השנים, וכנראה שאני עדיין צריך להזכיר לעצמי.
שלושה דברים התכנסו יחד והביאו אותי לכאן.
חבר ארגן אתמול אירוע צדקה בבריטניה. הוא ואנשים רבים אחרים שעמלו קשה הצליחו בצורה יפהפייה עבור ארגון מדהים שכתבתי עליו בעבר. מילאתי תפקיד קטן מאוד, ביקרתי אצלם פעם אחת עם חבר שחשבתי שאולי ירצה לעזור, וכך אכן היה. אבל כשגללתי בין התמונות וראיתי חברים שלי באולם, הרגשתי את זה: גאווה בארגון, גאווה בחברי, ומתחת לכל זה, כאב שקט. בנסיבות רגילות הייתי עושה הכול כדי להיות שם. פשוט אינני יכול.
קרוב יותר לבית, אשתי ואני הזמנו לילה במלון מוביל לקראת יום הולדתי ה-51. חדר נגיש לנכים, הכול מסודר. אבל החלטתי שלא ללכת. יש לי MRI בבוקר שלפני, ואני מכיר את גופי מספיק טוב עכשיו: אינני יכול לחזות מרגע לרגע אם יהיה לי כוח או מצב רוח ליהנות מזה. לפני שנים עשר חודשים נסעתי ביפן לבד לבקר את בני, עדיין עם הליכון, עדיין בסיוע כסאות גלגלים בנמל התעופה, אבל הגעתי ונהניתי מכל רגע. לפני תשעה חודשים אשתי נאלצה לקחת את שייט חיי חלומותינו הראשון עם בתי במקומי, מפני שפשוט לא יכולתי להגיע. עכשיו לילה במלון נראה לי יותר מדי. זו הקשת שאני חי בה.
הדבר השלישי קטן יותר, אבל הוא נחת. חבר בא אתמול עם עותק של האקונומיסט, העותק המודפס, שאני אוהב. טוב לב צרוף, חסד צרוף, בלי צל של כוונה אחרת. אבל ההפתעה שבכך, אחרי שהתעוררתי מבולבל משינה עמוקה יותר ממה שציפיתי, הספיקה. גופי קרס לפרק זמן משמעותי לאחר מכן. אין זה קשור אליו כלל. זה קשור לגמרי למידה שבה יכולתי הצטמצמה.
הנה אני, מתקרב ל-51. לפני שנה, יפן. לפני תשעה חודשים, שייט שנאלצתי לוותר עליו. אתמול, דפיקה בלתי צפויה על הדלת.
מלנכוליה היא המילה הנכונה. אני מתגעגע לדברים שהייתי מסוגל לעשות פעם, לא מתוך אומללות אלא מתוך הרהור: הכרה במה שהיה, גאווה על כך שעשיתי אותו, וגעגוע למה שהיה ויכול היה להיות. עולמי הצטמצם. אינני מרגיש מרירות על כך. יש לי הרבה מה לצפות לו, גם עכשיו, כל משפחתי יחד ליום הולדתי, חברים קרובים שיבואו לבקר בשבוע שאחריו.
אבל להעמיד פנים שאינני חש אובדן יהיה חוסר יושר. ולמדתי שהיושר כלפי האובדן אינו חולשה, אלא התנאי לחיות איתו. אני אסיר תודה מעבר למילים. אני גם בכאב ומוגבל קשות. שני הדברים הללו נכונים בו-זמנית, ואני לומד שהחזקתם יחד, בלי להיכנע לרחמים עצמיים, בלי לזייף שביעות רצון, היא עבודה של ממש.
עצבות מתוקה, עם אותה נגיעת מתיקות, היא המקום הנכון לעשות את העבודה הזו. מדי פעם, לפחות.