היום היה יום קשה. הרגל שלי כואבת ממש, ואחרי שכתבתי את הפוסט של הבוקר, התבהר לי בחדות עד כמה הדיבור שלי השתנה. חבר טוב בא לבקר וביקש להזיז את הכיסא שלו כדי שיוכל לשמוע אותי. הערה תמימה. לחלוטין ללא כוונת זדון. אבל היא נשאה משקל.
שקלתי לסגור את הבלוג. האימפולסיביות שמגיעה עם PSP דחפה אותי לכיוון הזה. במקום זאת, אני הולך לכתוב פוסטים קצרים יותר, ורק כשיש לי משהו אמיתי לומר, כמו עכשיו.
יש שעות ביום שבהן הקלדה עובדת טוב יותר, ואחרות שבהן כתיב קולי עדיף. אמצא דרך. זה הערוץ המרכזי שלי ואני מתכוון להמשיך בו.
אני לא משתמש יותר בשפה של מלחמה ולחימה עם PSP. אני מקבל את מה שהמחלה עשויה לעשות לי, ואת מה שהיא כבר עושה. אבל אני לא הולך לתת לה קרדיט חינם על ידי ויתור על תחושת המטרה שלי. את זה לא אעשה.
הבוקר שוחחתי בצ’אט עם מטופל שאובחן לאחרונה. זה נתן לי עידוד אמיתי, גם להציע משהו וגם לקבל משהו בחזרה. אותה שיחה הייתה בעלת משמעות.
אפסיק לכתוב כשלא יהיה לי ברירה. אולי זה יהיה מחר, ואולי עוד שנים רבות. אני מסרב להקדים את ההחלטה.
היום, עם כאב הרגל והכתיב הקולי, הרגשתי כאילו הקרקע קורסת תחתיי. עדיין כך, במעט. אבל הנה אני.
זו לא אומץ. זו הכרח. יש לי מטרה, ואני מתכוון לממש אותה.
