תודה, בקבוק מים חמים, ואייפד

זו כותרת מוזרה, אני יודע. אבל אלו שלושת הדברים שאני רוצה לדבר עליהם היום, וברגע הזה, כשאני מתחיל לטפס חזרה מהשפל שהייתי בו בימים האחרונים, כל אחד מהם משמעותי עבורי בצורה שקשה לי להסביר.

תודה

קודם כול, והכי חשוב: תודה.

לחברים ולקוראים שפנו אליי בימים האחרונים עם עידוד, עם דחיפות עדינות להמשיך, להמשיך לכתוב, למצוא איכשהו דרך לעבור את הכאב ואת התסכול שלא ניסיתי להסתיר — נגעתם בי יותר ממה שאני באמת יודע לתאר.

זה גרם לי להבין משהו שלא הערכתי עד הסוף קודם לכן. הבלוג הזה הפך להיות כביש דו-סטרי. אני מקבל תמיכה לא רק מהתרפיה שבכתיבה עצמה, אלא גם מהתגובות, מהחיוביות, ומהרשת המדהימה של אנשים שמבינים מה זה לחיות עם PSP — ועדיין בוחרים להיות שם.

חלק מהאנשים פנו עם עצות. חלק עם עידוד. וחלק פשוט הודו שהם לא יודעים מה לומר, אבל רצו שאדע שהם שם בכל מקרה.

באופן מוזר, דווקא ההודעות האלו אולי נגעו בי הכי הרבה.

יש משהו מאוד מנחם במישהו שלא מנסה לפתור את המצב, לא מעמיד פנים שהוא באמת מבין אותו עד הסוף, אלא פשוט בוחר לשבת לידך בתוך זה.

ולכל מי שפשוט כתב שהוא מקווה שהכאב יירגע, ושהוא איתי, בלי שום אג’נדה מעבר לזה — תודה גם לכם. לא כל הודעה צריכה להיות נאום מוטיבציה. לפעמים עצם הידיעה שמישהו שם — זה מספיק.

בקבוק מים חמים

בימים האחרונים לקחתי מה שמרגיש כמו כמעט כל תרופה שקיימת לאנושות בשביל הרגל שלי. אף אחת מהן לא עשתה את מה שבקבוק המים החמים הפשוט עשה.

הסוג הישן. ממלאים מקומקום. עולה כמעט כלום. בלי אלגוריתם. בלי רשימת חומרים פעילים. בלי מחקר קליני.

ובכל זאת, כרגע לפחות, הוא פשוט הצלה.

אני לא יכול לטעון שהכאב נעלם. אבל בקבוק המים החמים מצליח במקום שכמעט כל דבר אחר נכשל. מצאתי את עצמי באמת רוצה לאתר את מי שהמציא אותו ולשלוח לו מכתב תודה.

בדקתי את זה. ויקיפדיה נותנת את הקרדיט למהנדס קרואטי בשם סלבוליוב אדוארד פנקלה, שרשם פטנט על גרסת הגומי בשנת 1903, למרות שהרעיון עצמו קיים כבר מאות שנים, ונראה שהאינטרנט עדיין לא מצליח להחליט למי באמת מגיע הקרדיט.

ויכוח ויקיפדיה קלאסי, במילים אחרות.

מי שזה לא היה — תודה.

אייפד

הדבר השלישי: האייפד. או ליתר דיוק, תוכנת ההכתבה באייפד.

אני מודה באמת — אף פעם לא לגמרי הבנתי מה המטרה של האייפד. כבר היה לי מחשב. כבר היה לי טלפון. ביניהם, הרגשתי שכל הצרכים מכוסים. האייפד תמיד נראה לי קצת כמו פתרון שמחפש בעיה.

ואז, אתמול בלילה, קצת מתוך ייאוש, ניסיתי אותו.

ולמרבה ההפתעה — זה עבד.

בגלל שאני יכול להחזיק אותו קרוב יותר אליי, תוכנת ההכתבה עובדת טוב יותר מאשר בטלפון או במחשב. זה לא אלגנטי כמו שניהם, ולא יעיל כמוהם, אבל אני יכול לראות אותו כמו שצריך, למקם אותו נכון, ולדבר אליו נכון.

וכרגע, זה משנה המון.

ל־PSP יש דרך שקטה לקחת ממך אמצעי תקשורת, אחד אחרי השני. והאייפד, בצורה די לא צפויה, החזיר לי אחד מהם.

לפחות לעכשיו — חזרנו לעבוד.

ועוד אזכור קטן: משקפי השמש הכהים שהבן שלי קנה לי. הסנוור מהמסך של האייפד באמת קשה לעיניים שלי. עם העדשות הכהות, פתאום זה שוב נהיה אפשרי.

דבר קטן.

דבר עצום.

ועוד דבר אחד

התכנון לשבוע הזה היה לנסוע ללילה אחד עם אשתי. מנוחה. בריחה קטנה. הזדמנות בשביל שנינו לנשום קצת.

במהלך הימים האחרונים כבר התחלתי לפקפק אם בכלל יש לי את הכוחות לזה.

התמיכה שקיבלתי פתרה את השאלה הזאת.

אני נוסע.