בשבוע שעבר כתבתי על משהו יקר מכל שאבד.
המאמר עסק בהחלטה שלי להפסיק להוביל תפילות בימים הנוראים, אבל האמת היא שהוא עסק במה שהתפקיד הזה הפך לייצג עבורי אחרי כמעט שלושים שנה. יראה. אחריות. חיבור. מסורת. משמעות. כל אלה נשזרו בזהות שלי בדרכים שמעולם לא הבנתי עד הסוף, עד שהתחלתי להרגיש שהן מחליקות ממני. לאבד את זה, ולאבד את החלק בעצמי שהיה קשור לכך, היה הרס נפשי עמוק.
ל־PSP יש נטייה לעשות דברים כאלה.
המחלה מאלצת אותך להבין את ערכם של דברים רק כאשר אינך מסוגל עוד לעשות אותם.
והיו אובדנים רבים כאלה.
ההליכה הפכה למסוכנת מדי. הדיבור פחות יציב. חוש הריח נעלם. האכילה השתנתה. העצמאות הצטמצמה באופן דרמטי. הרשימה גדלה בקצב מהיר הרבה יותר מזה שבו הכישורים הללו נרכשו מלכתחילה.
לפעמים אני מרגיש כמו בצל שמשיל מעצמו שכבה אחר שכבה. כל כמה ימים נעלם עוד חלק ממני.
ובכל זאת, אם המחלה לימדה אותי משהו, הרי שאובדן איננו כל הסיפור.
לפעמים כדאי לשאול שאלה אחרת. לא רק מה נלקח ממך, אלא גם מה ניתן לך.
ואם אהיה כן, דבר אחד ללא ספק הרווחתי: פרספקטיבה, והזמן לבטא אותה.
לא פרספקטיבה ייחודית. לא בהכרח חכמה יותר. סבל אינו מעניק חוכמה באופן אוטומטי. אבל ה־PSP העניק לי נקודת מבט שמעולם לא הייתה לי קודם, והוא אילץ אותי לעצור מספיק זמן כדי לבחון את החיים לעומק, לבטא מחשבות שאולי לעולם לא הייתי מבטא, ואולי החשוב מכל, להתמודד איתן ביושר מול עצמי.
במשך רוב חיי הבוגרים המבט שלי היה ממוקד לחלוטין במשימה הבאה, בלקוח הבא, בדדליין הבא, בטיסה הבאה, במחויבות הבאה. יחד עם אשתי גידלתי משפחה נפלאה ובנינו קריירה מוצלחת, ועל כך אני אסיר תודה עמוקה. אבל חלק גדול מחיי עבר כאשר הסתכלתי רק כמה צעדים קדימה.
כעת, בעיקר משום שנאלצתי להאט, אני מוצא את עצמי מפנה את המבט האינטלקטואלי שלי הרבה יותר רחוק אל האופק.
אני מבחין עד כמה החיים שבריריים מתחת לאשליית הקביעות שאנו בונים סביב עצמנו בשקט. תוכניות שאנו מדמיינים כיציבות. לוחות זמנים שאנו מניחים שיחזיקו מעמד. עתידים שאנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו.
ובמקביל אני מבחין בכמה יופי חולף בחיינו כמעט מבלי שנראה אותו. רגעים רגילים. שיחות מוכרות. ארוחות משותפות. מעשי חסד קטנים. דברים שכמעט אינם נרשמים אצלנו בזמן שאנו ממהרים דרכם, ורק מאוחר יותר מתברר שהם היו החומר שממנו מורכבים החיים עצמם.
אני גם מבחין עד כמה החיים המודרניים בנויים סביב רעש במקום סביב משמעות. ריצה בלתי פוסקת. תגובתיות בלתי פוסקת. צבירה בלתי פוסקת. כאילו עצם העשייה הפכה לתחליף למשמעות.
ביליתי שנים בטיסות ברחבי העולם, צובר נקודות נוסע מתמיד וקונה מתנות בדיוטי פרי לאשתי ולילדיי, כאשר עמוק בפנים האמנתי שזה מפצה איכשהו על ההיעדרות שלי. באותה תקופה באמת חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון, ובמובנים רבים אכן כך היה. לפרנס את המשפחה זה חשוב. אחריות היא דבר חשוב. עבודה קשה היא דבר חשוב.
אבל מחלה משנה את המשקל של הדברים.
כאשר יכולות פיזיות מתחילות להיעלם אחת אחרי השנייה, אתה מתחיל לראות בבהירות מה נשאר אחרי שהשכבות השטחיות מוסרות.
המשפחה נשארת. האהבה נשארת. החברות נשארת. האמונה נשארת. וגם ההומור נשאר, באופן מפתיע למדי.
ומעל הכול, המשמעות נשארת. ובמובנים מסוימים, לפחות עבורי, היא אפילו התרחבה.
באופן אירוני, ככל שהעולם הפיזי שלי הצטמצם, העולם האינטלקטואלי והיצירתי שלי התרחב בצורה דרמטית. בשלושת החודשים מאז שהתחלתי להשתמש בתוכנת הכתבה קולית, הכתבתי יותר מ־226,000 מילים, שוות ערך לכמה רומנים באורכם. וזה אחרי שכבר פרסמתי ארבעה ספרים. רעיונות מגיעים אליי היום מהר יותר מכפי שאני מסוגל לעבד אותם. אני מוצא את עצמי חושב לעומק על מוסר, חברה, אמונה, פוליטיקה, סבל, חוסן וטבע האדם בדרכים שמעולם לא היה לי קודם הזמן, ואולי גם לא השקט הפנימי, לחשוב עליהן.
לעולם לא אעשה רומנטיזציה למחלה הזאת. שום אדם שפוי לא היה בוחר במחלה נוירולוגית סופנית בתמורה לפרספקטיבה. המחיר גבוה מדי.
אבל הפרספקטיבה עצמה היא דבר יקר.
ואולי האתגר האמיתי עבור אנשים בריאים הוא לרכוש חלק מהפרספקטיבה הזאת לפני שהחיים כופים אותה עליהם. לעצור מדי פעם ולשאול האם בלבלו בין עסוק לחשוב. בין הישגיות למשמעות. האם הם באמת נוכחים עבור האנשים שהם אוהבים.
במשך רוב חיי המבט שלי היה נעוץ בדרך המיידית שלפניי. היום אני מרגיש יותר כמו פריסקופ העולה מעל פני המים, ורק עכשיו מסוגל לראות באמת את הנוף הרחב יותר. זו נקודת מבט הנצפית מול שעון מתקתק, ואני מודע היטב לכך שהאנשים הקרובים אליי ביותר, המטפלים שלי, המשפחה שלי, נושאים על גבם עול שגם פרספקטיבה אינה יכולה להקל באמת. המחשבה הזאת אינה עוזבת אותי.
ולמרות כל מה שאיבדתי, ייתכן שבסופו של דבר הפרספקטיבה הזאת היא משהו יקר באמת שמצאתי.
זאת יכולת שכדאי לפתח כל עוד עדיין יש לך את הפריבילגיה לבחור בה, ולא רק כאשר החיים אינם משאירים לך שום ברירה אחרת.
