פשוט חייבים חוש הומור
התעוררתי הבוקר כשאני ממש צוחק מתוך שינה. מגחך, מצחקק, ממש צוחק לעצמי בקול. זה משהו שקורה לי לפעמים. אחרי שני לילות של סיוטים נוראיים וחיים מדי, כאלה שאחסוך מכם את התיאור שלהם, התעוררתי ב־LOL אמיתי. Laughing Out Loud.
אני זוכר למה.
לפני כמה ימים דיברנו בבית על להחליף את כיסאות פינת האוכל. עם השנים הם פשוט התפרקו בהדרגה, כמו שקורה לכיסאות שנעשה בהם שימוש אינסופי, שעברו בין מדינות במכולות ושירתו שני דורות של משפחה. בחלום שלי, באחד מאותם רגעים אימפולסיביים שהפכו כבר לחלק מאוד אופייני ממני, קניתי את הכיסאות הראשונים שראיתי באינטרנט, ואיכשהו גם דאגתי שירכיבו אותם בלי שאף אחד ישים לב.
ואז הגיע רגע החשיפה.
אשתי והילדים נכנסו לחדר האוכל וגילו כיסאות מזעזעים באמת. מפלצות שחורות וענקיות. חלק נראו מזועזעים. אחד מהם התחיל לצחוק בלי שליטה. וגם אני. בתוך החלום צחקתי את נשמתי, ואז התעוררתי ועדיין צחקתי.
אני חושב שהרגע הזה, ממש לצחוק בקול מתוך שינה ולא רק להשמיע את מגוון הקולות הליליים הרגיל שלי של נחירות, מלמולים, שיחות מתוך שינה ונחרות משונות, הכיל בתוכו מסר. פשוט חייבים לצחוק על האבסורד ששזור בתוך הטרגדיה של המצב הזה. וב־36 השעות האחרונות בהחלט לא חסר חומר.
זה הזכיר לי משהו שהבן שלי אמר כשהלכנו הביתה מבית הכנסת בליל שבת. הלכתי, ובסך הכול היה בסדר. הרגליים כאבו לי, ובשלב מסוים אמרתי שאולי הייתי צריך פשוט ללכת עם גרביים בלי נעליים. זה נותן לי עוד כמה סנטימטרים של נוחות על משענת הרגליים של כיסא הגלגלים, וזה עושה הבדל מפתיע.
“אני לא יכול לעשות את זה,” אמרתי. “זה ייראה מוזר.”
הוא כמעט לא היה צריך לענות. שנינו מיד הבנו כמה זה מגוחך. באותו רגע חבשתי כובע בייסבול ומשקפי שמש בלילה כדי להתגונן מהאור, אטמי אוזניים צהובים בוהקים כדי לחסום רעש, במיוחד את חריקת הכיסאות כשאנשים קמים ויושבים, וישבתי בכיסא גלגלים עם מטפל שליווה אותי פנימה. בנסיבות כאלה, גרביים בלי נעליים כנראה לא היו הדבר הכי חריג בתמונה.
עצם זה שבחרתי בכאב כדי לשמור על איזשהו סטנדרט דמיוני לחלוטין של מראה “נורמלי”, היה, אם להיות כן, קצת מגוחך.
ואז הייתה הרגל.
לשמחתי יש שיפור מסוים, ובקבוקי מים חמים באמת עזרו. בשלב מסוים הכאב היה כל כך מפושט שהיו עליי שלושה בבת אחת במהלך השבת. מאוחר יותר, אחרי הליכה, או ליתר דיוק נסיעה, עם המטפל שלי, אשתי, אמא שלי ובאדי הכלב, טיול שהיה כנראה ארוך מדי וכואב משמעותית יותר ממה שהיה צריך להיות, החלטתי לעבור בפתאומיות לצד השני ולעשות טיפול בקור.
וכך מצאתי את עצמי שוכב עם שקית כרובית, שקית כרוב ניצנים וקרחון מונחים על הרגל בהרכב ירקות מלא. זה נראה אבסורדי לחלוטין.
וכאילו זה לא מספיק, רגע נוסף הגיע קצת לפני שבת.
לאחרונה ניסיתי שמן CBD לכאב ולחרדה. זה חוקי לחלוטין כאן, עם ביקורות מצוינות, ולדעתי גם באמת עוזר. מעולם לא הייתי קרוב אפילו לעולם הסמים, אם לא סופרים אלכוהול ואת הכמויות התעשייתיות של תרופות המרשם שאני לוקח היום. אבל אימפולסיביות, סקרנות וביקורות טובות שכנעו אותי לקנות גם וייפ בטעם Mango Haze בנוסף לשמן הדיסקרטי יותר.
לא היה לי מושג איך משתמשים בזה.
אחד הילדים שלי אמר לי פשוט לקחת שאיפה ולהתחיל. שאפתי הרבה יותר מדי בהתלהבות. ענני אדים יצאו לכל הכיוונים. והאמת על המוצר, כבר בניסיון הראשון, הייתה טמונה הרבה פחות ב־Mango והרבה יותר ב־Haze.
הבעת הפנים של הילד שלי, כשהוא רואה את אבא שלו, האיש שכל חייו הטיף נגד עישון ונגד סמים, יושב פתאום ומעשן וייפ בטעם מנגו כמו נער מבולבל, הייתה פשוט priceless. את תחושת הערפול עצמה דווקא ממש לא אהבתי, אם כי יכול להיות שזה היה קשור לכמות ששאפתי.
ואז הגיע גמר ליגת האלופות.
כאן בישראל תפסנו את הסיום שלו, אני, אוהד טוטנהאם, יחד עם אמא שלי, אוהדת ארסנל כל חייה. כשהיא ראתה את שביב הסיפוק האמיתי שעבר לי על הפנים אחרי ההפסד של ארסנל, היא כמעט התפוצצה מצחוק בעצמה.
למען ההגינות, אני יודע שארסנל היו מצוינים העונה. בצורה רציונלית אני מבין את כל זה. אבל כשהשריקה האחרונה נשמעה, משהו עמוק, שבטי ולא רציונלי בכלל התעורר בתוכי, משהו שבאמת חשבתי שה־PSP כבר מחק.
כנראה שלא.
עשרות שנים של יריבות בכדורגל, מגוחכת וחסרת משמעות לחלוטין, עדיין חיות ובועטות אצלי בפנים.
PSP היא מחלה איומה. באמת איומה. יש כל כך הרבה כאב וקושי אפילו בתוך הסיפורים הקטנים שתיארתי כאן. אבל בשלב מסוים, ואני יכול לדבר רק בשם עצמי, אני חייב להכיר גם באבסורד דרך ההומור. זאת הדרך היחידה שאני יודע להתמודד.
ולפי הראיות של 36 השעות האחרונות, כנראה שלא יחסר לי חומר בזמן הקרוב.
