לא, אני לא משתגע. אבל יש שני קולות שמנהלים בתוך הראש שלי משהו שמרגיש כמו דיבייט של ה־Oxford Union, וברוב הימים אף אחד מהם לא מוכן לפנות את הבמה באלגנטיות.
בכוונה לא נתתי להם שמות. למרות שלפעמים הם מרגישים חשודים מאוד כמו Thing 1 ו־Thing 2 בגרסה אפלה במיוחד של ד״ר סוס.
נקרא להם פשוט קול 1 וקול 2.
קול 1 אומר לי שאני דווקא במצב די טוב הבוקר. הדיבור שלי סביר. הצלחתי לעשות אימון על אופני הכושר עם המטפל שלי. הרגליים כואבות פחות מאתמול. יש היום רק טיפול אחד ופגישה עם הרופא, וחוץ מזה היום יחסית רגוע.
קול 1 לא מנסה לתת כאן הרצאת מוטיבציה בסגנון TED. הוא פשוט מצביע על כך שגם הדברים האלה אמיתיים, ושואל למה הם צריכים להיחשב פחות מכל השאר.
קול 2 לא קונה את זה לרגע.
קול 2 אומר שזה ספין. גרסה ערוכה ומלוטשת של המציאות, בשבילי ובשביל מי שקורא את הבלוג הזה, בדיוק כמו הפוסט שכתבתי קודם. נכון, הרגליים פחות כואבות מאתמול, אבל אתמול היה גרוע יותר. זאת לא החלמה. זה פשוט הקצה הפחות אכזרי של סקאלה שעדיין מובילה לכאב ולהידרדרות. המחלה נשארה בדיוק איפה שהייתה כשקמתי הבוקר: פעילה, מתקדמת, ואדישה לחלוטין לשאלה אם אני בוחר להיות אופטימי ליד ארוחת הבוקר.
ביחס לקו הבסיס שלי מהתקופה האחרונה, אפשר אולי לקרוא לבוקר הזה “טוב”.
ביחס לחיים רגילים, זה מה שזה.
וכמו שקול 2 מנסח את זה, עם החמימות והטקט האופייניים לו, זה כמו לברך את עצמך על זה שדרכת בערימת החרא הקטנה יותר.
קול 1 מתנגד בחריפות למטאפורה, אבל לא מצליח לפרק לגמרי את הטיעון.
אתמול בערב אשתי אמרה שהיא מתכננת לקפוץ לדירה של הבת הנשואה שלנו לקחת משהו, ושמחר היא הולכת לחתונה של הילד של חברים. בסוף היא בכלל לא נסעה לדירה, אבל זה לגמרי לא העניין.
ואני רוצה להיות ברור לגמרי: שום דבר ממה שאני כותב כאן אינו ביקורת על אשתי. אפילו לא קצת. היא מדהימה, אבל הנקודה עצמה עדיין חשובה.
קול 1 אומר שזו פשוט המציאות החדשה.
בבניין של הבת שלי יש מדרגות שקשות לי מאוד. ירדתי אותן פעם אחת בזחילה על הישבן, ואני מקווה שאצליח לעשות את זה שוב, אבל זה דורש מאמץ רציני. לא משהו שעושים בשביל “לקפוץ רגע”.
חתונות הפכו עבורי לכמעט בלתי אפשריות: הרעש, האורות החזקים, ההמונים, והתשישות המוזרה של לנסות להיראות מתפקד חברתית בזמן שמערכת העצבים שלך צורחת בשקט לברוח.
אז אשתי הולכת בלעדיי, אם היא הולכת.
זו לא אכזריות.
זו לא דחייה.
זו הסתגלות.
קול 1 רואה בזה סידור הגיוני ומלא חמלה, ולא רואה הרבה טעם באבל חוזר על דברים שאי אפשר כרגע לשנות.
קול 2 לא ממשיך הלאה כל כך בקלות.
קול 2 אומר שהדבר העצוב באמת הוא אפילו לא להחמיץ את החתונה עצמה. אלא שההיעדרות שלי הפכה בשקט לברירת המחדל. לאף אחד אין כוונה רעה. אף אחד לא אומר את זה בקול. פשוט כבר אין ציפייה אמיתית שאני אהיה שם.
הייתה גרסה שלי, לא כל כך מזמן, שהייתה נכנסת בלי הודעה מוקדמת לדירה של הבת שלי, פותחת את המקרר, גונבת משהו לא בריא, משתלטת על הספה ומתנהגת כמו האבא המעט מעצבן אבל המאוד נוכח, שבנות בכל העולם לומדות איכשהו להכיל.
הגרסה הזאת שלי לא הייתה יוצאת דופן.
היא הייתה רגילה.
ומתברר שלהיות רגיל זה משהו שאני מתאבל עליו.
וקול 2 אומר: היא לא אמורה להיכנס לבד לאולם הזה. היא לא אמורה להתמודד לבד עם סידורי הישיבה כי בעלה כבר לא מסוגל לשרוד סביבות שפעם הוא נע בהן בלי לחשוב פעמיים.
אלה האובדנים שלעולם לא נכנסים לרשימת הסימפטומים.
הנוירולוג שואל על בליעה.
נפילות.
דיבור.
תנועות עיניים.
אף אחד לא שואל:
איך זה מרגיש כשהמשפחה שלך מפסיקה בהדרגה לצפות שתופיע?
קול 1 משיב שבדיוק בגלל זה החרדה חשובה. עומס חושי והמונים באמת פוגעים בי היום. להימנע ממצבים מסוימים זו לא כניעה ולא רחמים עצמיים. זו הגנה. זו התאמה למציאות נוירולוגית. יש חוכמה בלהפסיק להטיח את עצמך שוב ושוב במגבלות שלא ייעלמו רק כי אתה כועס עליהן.
קול 2 עונה שיש גם חוכמה בלהסתכל ישירות על מה שקורה.
השם חשוב.
PSP חשוב.
המסלול חשוב.
לקרוא יותר מדי קדימה בספר הלימוד אולי פוגע בי נפשית, אבל להעמיד פנים שהספר בכלל לא קיים זו גם לא בדיוק אסטרטגיה רצינית.
וכך הוויכוח נמשך.
ברוב הימים אני מנסה להשאיר את קול 1 על הכיסא קצת יותר זמן. לתת לו לסיים את דברי הפתיחה שלו לפני שקול 2 מסתער אל הדוכן עם ערימת האמיתות הלא נוחות שלו.
אבל קול 2 הוא לא לגמרי הנבל של הסיפור הזה.
זה החלק בי שמסרב להפוך סבל לתוכן השראה. החלק שמתעקש שצריך להכיר באבל כמו שצריך, במקום למסגר אותו מחדש כל הזמן כ”חוסן”. החלק שמבין שיושר וייאוש הם לא תמיד אותו דבר.
אף אחד מהקולות לא טועה לגמרי.
אחד מנסה לעזור לי לחיות.
השני מנסה לעזור לי להתכונן.
הדיבייט של ה־Oxford Union נמשך.
עוד לא נערכה הצבעה.
ושני הצדדים יודעים שבסוף, אחד מהם יפסיק להגיע לדיונים.
