זו שאלה ששואלים אותי מדי פעם, ולעולם אין לי תשובה פשוטה. התשובה הכנה היא גם לא וגם כן.
לא. אני אדם ירא שמיים, שמאמין שיש סיבה לכל דבר, ושהאתגר הזה ניתן לי משום שלפי ההגדרה חייב להיות בתוכי הכוח להתמודד איתו. האמונה הזאת אינה אופטימיות עיוורת. היא הקרקע שעליה אני עומד. אני גם מוצא נחמה אמיתית בכך שבכל שלב עד היום, הפחד התברר כגרוע יותר מהמציאות עצמה. גם עכשיו, כשהכאבים בירך וברגל בוחנים אותי יותר מבעבר, זה עדיין נכון.
כן. ברור שאני מפחד. הייתי משקר אם הייתי טוען אחרת. PSP, בשלבים המתקדמים שלו, נושא בתוכו משהו מהאכזריות של אלצהיימר ומההרס הפיזי של פרקינסון. אני לא מוכן למה שמגיע, ואני גם לא מתכוון להעמיד פנים שכן.
אבל דבר אחד ברור לי: אני הרבה יותר מפחד מהדרך מאשר מהיעד. המוות עצמו לא מפחיד אותי באותה צורה. אני מאמין שהוא מביא סוף לסבל עבור המשפחה שלי והתחלה חדשה עבורי. הדרך לשם היא זו שמפחידה אותי.
יותר מכל, אני מפחד עבור אשתי וילדיי. עבור הכאב שכבר נשאו, הכאב שהם נושאים עכשיו, והכאב שעוד יישאו בעתיד. זה הפחד שיושב עליי הכי חזק.
ועדיין, ביום יום, אני לא מסתובב בתחושת פחד. אני מרגיש מלא מוטיבציה. ממוקד. מונע לכתוב, לחשוב, ולהשאיר אחריי משהו בעל ערך. הפחד קיים, אבל הוא לא מגדיר את הימים שלי.
כשאני מתבונן בו ישירות, כמו שאני עושה עכשיו, אני מגלה שלא המוות עצמו מפחיד אותי ביותר, אלא מה ש־PSP עלול לקחת ממני ומה שהוא עלול לדרוש מאלה שאני אוהב יותר מכל. זה פחד שאני לא יכול להתעלם ממנו. אבל גם לא אכנע לו. אני מתכוון להשתמש בו כדי להמשיך להילחם במחלה הזאת כל עוד אוכל, להישאר נוכח, ולהמשיך קדימה.
וכשהשלבים הקשים יותר יגיעו, אני לא אתמודד איתם לבד. בזה אני בטוח. התפילות, התמיכה והטוב של כל כך הרבה אנשים נשאו אותי עד כאן, ואני מאמין שהם יישאו אותי גם הלאה.
אז האם אני מפחד?
כן ולא.
ואיכשהו, שתי התשובות יכולות לחיות זו לצד זו בשלום.
