די ברור לכולם שהימים והשבועות האחרונים גובים את המחיר שלהם. אנשים העירו לי על כך בתגובות מלאות כוונה טובה ברשתות החברתיות. אמרו לי להירגע, לקחת צעד אחורה, ובאופן מטאפורי “לקחת כדור הרגעה”.
אני בפנסיה ויחסית בטוח מבחינה כלכלית, אחרי שעבדתי קשה מאוד במשך שנים כדי להגיע אפילו לרמת הביטחון הבסיסית הזאת. טכנית, לא אמור להיות לי כמעט שום דבר לעשות מלבד פגישות פיזיותרפיה. ובכל זאת, כל יום מרגיש מלא. אמנם אני מודה שיש גם תנומות קצרות במהלך היום פה ושם.
הבעיה היא שאני פשוט לא מסוגל לעצור, מכמה סיבות.
אני חייב משמעות ותכלית. אני חייב סיבה לקום בבוקר. אני חייב משהו בעל ערך לעשות, אחרת ארגיש שאני פשוט דועך לאט. עכשיו, כשאני כבר כל כך עמוק בתוך שיתוף הסיפור שלי, התהליך עצמו הפך להיות קתרזיס אמיתי עבורי. הוא שומר על היכולות הקוגניטיביות שלי בתנועה. הוא נותן צורה ומשמעות לימים שלי.
אין ספק שכבר אין לי את בעיות האיזון בין החיים לעבודה שהיו לי פעם. האמת היא שבמצבי הנוכחי גם לא הייתי מסוגל להתמודד איתן. אבל הכול היום קשה יותר, ורמת האנרגיה שלי נמוכה בהרבה ממה שהייתה בעבר.
אני מקבל עצות משני הכיוונים, וגם נותן לעצמי בדיוק את אותן עצות סותרות. להמשיך קדימה. להאט. להילחם. לנוח יותר.
כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע.
היה קל מאוד פשוט לוותר ולהישאר במיטה. במקום זה בחרתי להמשיך לתעד את המסע הזה, partly because it helps me therapeutically, and partly because אני מרגיש שכבר הלכתי רחוק מדי מכדי לשנות עכשיו כיוון. אני גם באמת מאמין שיש ערך בתהליך הזה. אנשים אומרים לי את זה כל הזמן.
PSP מתקדם במהירות כזאת שבסופו של דבר הוא יהיה זה שיקבל עבורי רבות מההחלטות, ואני אצטרך להשלים איתן. עד אז אני מנסה להפחית לחצים מיותרים. כבר עשיתי צעדים עצומים: יציאה לפנסיה, הפסקת נהיגה, מעבר למגורים בקומת הקרקע, וקבלת עזרה של מטפל במשרה מלאה. כך שזה ממש לא חד-צדדי.
מה שאתם באמת רואים כאן הוא ויכוח שמתחולל בתוך הראש שלי.
זה בדיוק אותו ויכוח שיש לי סביב הכאב החריף ברגל. האם להמשיך להתאמן, או לאפשר לזה להפוך לתירוץ לסגת ולנוח? כרגע אני מנסה לדחוף את עצמי קדימה, אבל גם לשמור על עצמי.
איזון.
באמת שאין לי כרגע תשובה טובה יותר מזה.
