העמסתי על עצמי — ועל מי שקורא את המאמרים שלי — לא מעט מסרים קודרים בימים האחרונים. אבל מדי פעם קורה משהו שמזכיר לך שהכול עדיין שווה את זה — כל הכאב, כל התסכול, כל החרדה. והערב היה אחד מהרגעים האלה.
זה לא היה משהו דרמטי או יוצא דופן במיוחד: ארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של אשתי במסעדה קרובה. אשתי, הילדים שלי, החתן שלי ובת הזוג של הבן שלי. פשוט משפחה, אוכל, שיחה וחום אנושי.
ובכל זאת — זה היה משמעותי מאוד.
כשחלק כל כך גדול מהחיים עם PSP מרגיש כמו התמודדות בלתי פוסקת עם הידרדרות, תסכול, עייפות ומגבלות, ערב כזה מרגיש כמעט כמו תיקון קטן לנפש. לא כי הוא מרפא משהו, ולא כי הוא מעלים את הימים הקשים, אלא כי הוא מזכיר לך על מה אתה בעצם נלחם כדי לשמור.
הרגעים עצמם היו פשוטים. חברה טובה. אוכל טוב — אוכל שבאמת הצלחתי לאכול בנוחות. כוס יין, ואם כבר מודים באמת, גם קוקטייל קטן. צחוק שלא הרגיש מאולץ. לכמה שעות המחלה עדיין הייתה שם, אבל היא כבר לא הייתה מרכז החדר.
נחתי לפני כן וישנתי אחר הצהריים, וזה נתן לי מספיק כוח לא רק להגיע — אלא באמת ליהנות. ויש הבדל גדול בין השניים.
רציתי לכתוב את זה גם בשביל עצמי וגם בשביל מי שקורא אותי. אם אני כותב בכנות על הרגעים הקשים, אני צריך לכתוב בכנות גם על הרגעים הטובים. הם לא הערת שוליים בסיפור — הם חלק שווה ממנו.
לפעמים הישרדות אינה ניצחונות גדולים או רגעים דרמטיים. לפעמים היא פשוט ערבים כאלה — ערבים רגילים ויקרים שמזכירים לך למה עדיין שווה לשאת את המשקל.
