אחד הדברים המוזרים ביותר שהמחלה הזאת לימדה אותי הוא שרגשות אנושיים אינם דומים בכלל למה שחשבתי שהם.
לפני ה־PSP, נדמה לי שבתת־מודע האמנתי שרגשות מגיעים אחד אחרי השני. שמחה או עצב. הכרת תודה או כעס. תקווה או ייאוש. בסגנון בריטי ישן וטוב, כל רגש מחכה בסבלנות לתורו.
היום אני יודע אחרת.
רגשות לא עומדים בתור. הם מתנגשים. הם מתקיימים יחד.
השעה האחרונה הזכירה לי את זה בצורה עוצמתית במיוחד.
במשך שעה שלמה הייתי בכאב פיזי חריף. הרגל שלי כאבה בצורה בלתי נסבלת בכל תנועה, בעיקר באזור הירך והאגן. דאגתי מהנפיחות ומהתחושת נימול בכף הרגל. הייתי מותש, מתוסכל, ולמען האמת גם כועס על העולם. הדברים היחידים שבסופו של דבר הרגיעו מעט את הכאב היו תרופות להרפיית שרירים, בקבוקי מים חמים ואקדח עיסוי.
כאב עושה את זה. הוא מצמצם את העולם שלך. הוא גורם להכול להרגיש כבד, קרוב ובלתי פוסק.
ובאותו זמן בדיוק קרה גם משהו אחר.
קיבלתי הודעה מחבר ותיק ומלקוח לשעבר. ייתכן שזו באמת הייתה אחת ההודעות המשמעותיות ביותר שקיבלתי אי פעם. הוא כתב לי שהכתיבה שלי עזרה לו, באופן אישי ואמיתי, בצורה שבאמת נגעה בו.
הוא הודה לי, אבל האמת היא שאני זה שהרגשתי צורך להודות לו. כי לקרוא את המילים שלו העניק לי תחושת משמעות, מטרה, ומשהו שהיה קרוב מאוד לשמחה.
ופתאום הבנתי משהו שמעולם לא באמת הצלחתי לנסח לעצמי עד הערב.
הייתי בו־זמנית מלא כעס ומלא הכרת תודה.
הייתי בתוך כאב פיזי אמיתי, ובאותו הזמן גם מאושר באמת.
חלק ממני היה זועם. חלק אחר הרגיש גאווה וסיפוק שקט.
שני הדברים היו אמיתיים לחלוטין. אף אחד מהם לא ביטל את השני.
לפני שנים הייתי בטוח שזה בלתי אפשרי. חשבתי שרגשות פועלים כמו כוחות מנוגדים, שהחושך דוחק החוצה את האור, או שאי אפשר להיות שמח כל עוד יש קושי.
ה־PSP פירק אצלי את ההנחה הזאת לחלוטין.
רגשות אינם מנומסים. הם לא מחכים לעיתוי נוח יותר או לנסיבות מתאימות יותר. הם מגיעים יחד, בלי הזמנה, בכל שילוב שהחיים מביאים איתם. ומתברר שבני אדם מסוגלים להכיל הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
סבל לא מבטל הכרת תודה.
כאב לא מוחק משמעות.
ואושר אינו דורש היעדר קושי.
אני לא כותב בשביל מחמאות או אישור מאחרים. אני כותב כי זו הדרך שלי לעבד מסע שלולא הכתיבה היה כמעט בלתי אפשרי להסביר, וכי עצם הניסיון לתת מילים לחוויות האלה מעניק להן משמעות.
אבל רגעים כמו הערב הזה באמת חשובים לי.
כשמישהו אומר לי שהמילים שלי עזרו לו, זה עושה משהו שהוא מעבר לעידוד. זה מזכיר לי שגם בתוך מגבלה, תסכול וכאב פיזי אמיתי, עדיין יכול לצמוח משהו בעל ערך. שהכתיבה מגיעה למקומות שלעולם לא אראה. ושיש לה משמעות, אפילו כשאני שוכב כאן עם כף רגל נפוחה ואקדח עיסוי ביד.
אולי זה השיעור שאני ממשיך ללמוד שוב ושוב.
לא למרות הקושי.
לפעמים דווקא בגללו.
