כתבתי לא מעט על הכאב, החרדה והפחד ש-PSP מביאה איתה. כל זה נכון לחלוטין. אבל יש דבר אחד חיובי שלא ציפיתי לו.
חופש.
אתם כנראה קוראים את המילה הזאת וצוחקים. הוא קשור לכיסא גלגלים, לא יכול לנהוג, לא יכול לטוס לחו״ל, יש לו מטפל צמוד במשרה מלאה. איזה חופש יש בזה?
שאלה הוגנת. אבל לזה אני מתכוון.
מבחינה מחשבתית, אני חופשי יותר מאי פעם בחיי. חופשי ממדיניות ארגונית. חופשי מהצורך לשקול כל מילה מול אנשים בעמדות כוח. חופשי מהצנזורה העצמית השקטה שנובעת מהחשש מתגובות נגד. תמיד הייתה לי נטייה לומר את מה שאני חושב, תשאלו כל מי שעבד איתי, אבל תמיד היו מעקות בלתי נראים. קריירה. מוניטין. הפוליטיקה של החדר.
PSP עקרה אותם מהשורש.
היום אני כותב מה שאני רוצה לכתוב. חוקר מה שאני רוצה לחקור. אומר את מה שאני באמת חושב — על ישראל, על אנטישמיות, על מוות, על אמונה — בלי לבדוק קודם אם זה נוח או נעים למישהו אחר. חלק מהדברים שכתבתי פגעו חזק. טוב מאוד. זאת בדיוק הייתה המטרה שלהם.
לחופש הזה יש מחיר בלתי נתפס. אני לא מעמיד פנים אחרת. אבל המחיר כבר שולם. הוא טבוע באבחנה, בכל נפילה, בכל יכולת שאבדה, בכל בוקר שמתחיל באכזריות המיוחדת של PSP. ואם אני כבר משלם את המחיר הזה בכל מקרה, לפחות שאקבל גם את מה שהוא קונה לי.
ומה שהוא קונה לי, באופן מפתיע, הוא סוג של אומץ.
אני אמיץ יותר כסנגור וככותב מכפי שהייתי אי פעם כיועץ. אני אומר היום דברים שהגרסה הקודמת שלי, זו שהיה לה קריירה להגן עליה ושותפים לנהל, הייתה מרככת בזהירות או שומרת לעצמה. אני לא תמיד צודק. אבל אני חופשי לנסות, וחופשי להיכשל, וזה חשוב לי יותר ממה שציפיתי.
הכתיבה הפכה לתשוקה. אם אני כנה, לאובססיה. ואני מודע היטב לכך שהחופש הזה קיים רק כל עוד היכולות הקוגניטיביות שלי מחזיקות מעמד.
אני גם אסיר תודה על כך שאני חי בתקופה שבה הטכנולוגיה מאפשרת לי בכלל לכתוב, ואפילו להזמין גלידה בלי לקום מהכיסא. ביום קשה, זה ממש לא דבר קטן.
למעשה, זה הכול.
