המסך יורד לזמן־מה. לא על הסיפור כולו, אלא רק על הפרק הנוכחי.
השבועות האחרונים היו אינטנסיביים במיוחד, בלשון המעטה. ה־PSP החריף, וגם תופעות הלוואי של חלק מהתרופות שאני נוטל הורגשו יותר, אם כי אני מתחיל להשיג עליהן שליטה טובה יותר. אני עייף.
עם פתיחת המונדיאל הערב ועם וימבלדון שממתין מעבר לפינה, אני מתכנן לקחת הפסקה מהכתיבה לתקופה מסוימת.
זו בהחלט אינה החלטה סופית. מי שמכיר אותי יודע שייתכן מאוד שאמצא את עצמי כותב שוב כבר מחר בבוקר. אבל כרגע אני מרגיש שקצת נגמר לי מרחב הנשימה המחשבתי. במהלך השנים האחרונות עסקתי בכל כך הרבה נושאים, עד שאינני בטוח שיש לי כרגע משהו חדש לומר, מלבד עדכונים חשובים כאשר יהיו כאלה.
לאחרונה שאלו אותי כמה אנשים מה יקרה לבלוג אם וכאשר כבר לא אהיה מסוגל להמשיך לכתוב אותו.
זו אינה שאלה שאני נהנה לחשוב עליה, אך היא בהחלט שאלה הוגנת.
היום אחר הצהריים קיבלתי החלטה.
לקחתי את כל הבלוג והגשתי אותו לאמזון כספר מודפס. עברתי על מאות הפוסטים וביצעתי הגהה בסיסית, רחוקה משלמות. אבל שלמות מעולם לא הייתה המטרה.
המטרה הייתה שימור.
הבלוגים הללו תיעדו הרבה יותר ממחלה. הם תיעדו את הדרך שבה חשבתי, הסתגלתי, נאבקתי, למדתי, צחקתי ולעיתים גם התלוננתי לאורך השנים האחרונות. לא משנה מה יקרה בעתיד, התיעוד הזה קיים כעת. ייתכן שיום אחד ה־PSP ייקח ממני את היכולת לכתוב, אך הוא לא יוכל לקחת את המילים שכבר נכתבו.
אם הכול יעבור כשורה, הספר יהיה זמין בימים הקרובים, אלא אם כן אמזון תחליט אחרת.
העיתוי מרגיש נכון. הפוסט של אתמול בלילה, אסיר תודה, מרגיש כמו נקודת עצירה טבעית. הוא משקף היטב את תחושותיי כיום, ואם אי פעם איאלץ להפסיק לכתוב, אהיה שלם עם כך שמחשבות אלו ישמשו כפרק סיום.
בעזרת ה’, היום הזה עדיין רחוק מאוד.
אני בהחלט מצפה — ומקווה מאוד — להמשיך לכתוב עוד שנים רבות. ואם כך יהיה, אפשר יהיה פשוט לעדכן את הספר ולהרחיב אותו עם הזמן.
המהדורה הנוכחית משתרעת על פני כ־640 עמודים וכוללת רק את הפוסטים באנגלית. אינני מצפה שרבים ירכשו אותה, וזה בסדר גמור מבחינתי. מטרתה העיקרית היא להישמר לדורות. ואם היא תוכל לשמש מקור ידע או עזרה לאנשים החיים עם PSP, לבני משפחותיהם, למטפלים, לחוקרים או לכל מי שמבקש להבין טוב יותר את המחלה הזו — הרי זה משובח.
לעת עתה אני מתכוון לצפות במונדיאל ובווימבלדון, לנסות להירגע מעט, ואולי לתת למוח שלי הזדמנות להיטען מחדש. אם כי, בהכירי את עצמי, כנראה שאמצא עוד משהו לכתוב עליו מוקדם מכפי שאני חושב.
כפי שאמרתי, הפוסט האחרון במהדורת הספר הוא אסיר תודה.
זה לא קרה במקרה.
אני אסיר תודה מעומק הלב לכל מי שליווה אותי לאורך הדרך — בתגובות, בהודעות, בעידוד, בטוב לב, בתפילות ובאהבה. מה שהתחיל כדרך אישית לפרוק מחשבות הפך למשהו משמעותי הרבה יותר מכפי שאי פעם דמיינתי.
PSP נותרה מחלה קשה ואכזרית.
ובכל זאת, החוויה של שיתוף המסע הזה איתכם הייתה חיובית ומעצימה הרבה יותר מכפי שאי פעם יכולתי לצפות.
שולח לכולכם את אהבתי.
