השבוע חשבתי הרבה על סיפור ישן.
גרסאות שונות שלו קיימות בתרבויות ובמסורות רבות, אבל הרעיון תמיד דומה.
אדם מגיע לרב, לכומר או לחכם הכפר ומתלונן שחייו הפכו לבלתי נסבלים. הוא גר בבית קטן וצפוף עם אשתו וילדיו. אין פרטיות. יש רעש בלתי פוסק. הכסף בקושי מספיק. הכול לוחץ, הכול מכביד, והחיים נראים לו בלתי אפשריים.
החכם מקשיב בסבלנות ואז נותן עצה מפתיעה.
“תהכניס עז לבית.”
האיש בטוח שלא הבין נכון, אבל מחליט לציית.
שבוע לאחר מכן הוא חוזר נסער.
“העז הזאת הרסה לי את החיים. הריח נורא. הרעש בלתי נסבל. הבית הפך לכאוס מוחלט. איזו מין עצה נתת לי?”
החכם מחייך ואומר:
“עכשיו תוציא את העז.”
האיש מוציא את העז.
כעבור כמה ימים הוא חוזר שוב.
והפעם הוא מחייך.
שום דבר אחר לא השתנה. הבית עדיין קטן. הכסף עדיין מועט. הילדים עדיין מרעישים.
אבל בלי העז, פתאום הכול נראה נסבל.
השבוע מצאתי את עצמי מקווה שהכאב הזה הוא ה”עז” שלי.
הכאב שחוויתי בימים האחרונים שונה מכל דבר שהכרתי בעבר. כאב עצבי עוצמתי, כזה שהותיר אותי ער באמצע הלילה, נוטל עוד תרופה ועוד תרופה ומחפש מעט הקלה.
גם עכשיו, כשאני כותב את הדברים, אני יושב בסלון ולא במיטה, משום שהשינה עדיין מסרבת להגיע.
לכאב יש יכולת להשתלט על הכול.
הוא דוחק הצדה כל מחשבה אחרת.
הוא מצמצם את העולם כולו לרגע הנוכחי, עד שכל מה שמעניין הוא איך לעבור את הדקה הבאה.
עד השבוע הזה ידעתי שכאב הוא דבר לא נעים.
עכשיו אני מבין שכאב קשה הוא משהו אחר לגמרי.
הוא מתיש.
הוא מפחיד.
ולפעמים נדמה שאין לו סוף.
התקווה שלי היא שהכאב הזה יהיה ה”עז” שלי.
אם הטיפול יצליח והכאב יירגע, אולי אביט לאחור על השבוע הזה ואראה בו את קנה המידה החדש לכל השאר.
אולי העייפות של ה־PSP תיראה מעט קלה יותר.
אולי קשיי הניידות יכבידו קצת פחות.
אולי חלק מהתסכולים ומהדברים שהמחלה לקחה ממני ייראו קטנים יותר.
לא משום שהם נעלמו.
אלא משום שפגשתי את העז.
כמובן, קיימת גם אפשרות אחרת.
ייתכן שהעז תחליט להישאר.
כאב אינו תמיד אורח לרגע. עבור אנשים רבים הוא הופך לבן לוויה קבוע. ואם זה יהיה גם עתידי, אצטרך ללמוד כיצד לחיות איתו.
אבל הלילה אני בוחר בתקווה.
אני מקווה שתוכנית הטיפול בכאב תתחיל להשפיע.
אני מקווה שהעז תעזוב את הבית.
ואם זה יקרה, אולי אגלה שרבים מהדברים שפעם נראו לי עצומים כבר אינם גדולים כל כך.
יותר מכול, השבוע הזה העניק לי הערכה חדשה לכל מי שחי עם כאב כרוני.
חשבתי שאני מבין.
האמת היא שלא.
לא באמת.
עכשיו אני מבין קצת יותר.
ולכל מי שנושא את הנטל הזה יום אחר יום, אני מאחל כוח, הקלה וימים קלים יותר.
