שיחקתי הבוקר שחמט מול חבר — למעשה, שני משחקים.
במובן מסוים זה היה ניסוי. הכאבים היו חזקים, ולכן לקחתי את התרופה האופיואידית שנרשמה לי. חלק ממני קיווה לרגע בסגנון הגמביט של המלכה. אולי התקרה תחשוף לוח שחמט ענק ותראה לי את הדרך לניצחון.
במקום זאת, חטפתי תבוסה.
התרופה עזרה לכאב. היא לא עזרה לשחמט.
בת’ הרמון הפכה לגאונה בזכות התרופות. אני, לעומתה, עשיתי בערך את ההפך.
נראה שתרופות נגד כאב וחרדה אינן בדיוק המפתח לגאונות כפי שנטפליקס צילמה עבור רובנו.
האפשרות להתמכר כדי להפוך לשחקן שחמט ברמה עולמית כנראה לא תהיה מסלול הקריירה הבא שלי.
והתקרה שלי נותרה, בעקשנות, בצורת תקרה.
