257,608.
זהו מספר המילים שהכתבתי לאפליקציית ההכתבה מבוססת הבינה המלאכותית שלי בארבעת החודשים מאז שרכשתי רישיון שימוש. אם מוציאים מהחשבון ימים שבהם אינני כותב, כמו שבתות וחגים, מדובר ביותר מ־2,500 מילים ביום. אם מוסיפים לכך את ההקלדה שאני עדיין מבצע כשמצבי מאפשר זאת (וגם כדי לתקן את ההכתבה), המספר האמיתי עשוי להתקרב ל־350,000–400,000 מילים.
ויש עוד מספר.
305,382.
זה היה מספר המילים הכולל של כל הפוסטים שפרסמתי באנגלית נכון ל־11 ביוני. מאז הוא כבר גדל משמעותית. חלק גדול מהכתיבה הזו מצא את דרכו למאמרים, לבלוגים ואפילו לארבעה ספרים שנכתבו מאז פרישתי.
ברור לחלוטין שאני נעזר בבינה מלאכותית כדי להכתיב, לערוך וללטש את הכתיבה שלי, לסייע במחקר, ולעיתים גם ליצור קריקטורות. אבל הרעיונות, נקודת המבט, הסגנון ורובם המכריע של המילים הם שלי, גם אם תוכנת ההכתבה לפעמים שומעת אותי לא נכון – או ליתר דיוק, מתקשה להתמודד עם הדיבור ההולך ונעשה משובש שלי.
אני חייב להודות שאני נדהם.
לא משום שכל מה שאני כותב הוא איכותי. חלק לא מבוטל מהחומר אינו כזה. טיוטות נזנחות. מאמרים אינם מתפרסמים. רעיונות שנראים מבריקים בחצות הלילה נראים הרבה פחות מרשימים למחרת בבוקר.
אבל המספרים הללו חשובים לי מסיבה אחרת לגמרי.
כש־PSP אילצה אותי לפרוש מעבודה, הייתי משוכנע שהעולם שלי עומד להצטמצם משמעותית. ובמובנים רבים, זה אכן קרה. איבדתי ניידות, עצמאות בדרכים האישיות והאינטימיות ביותר, ויכולות שפעם נראו לי מובנות מאליהן.
מה שלא ציפיתי לו, הוא שאמצא מטרה חדשה.
דרך הכתיבה גיליתי קהילה חדשה, אפיק יצירתי, ודרך להמשיך לתרום למרות המחלה.
אינני יודע כמה זמן עוד תישמר היכולת הקוגניטיבית שלי. PSP אינה מעניקה ערבויות. אבל כל עוד אני מסוגל לחשוב, לכתוב ולתקשר, אני מתכוון להשתמש במתנות הללו.
אני יודע עד כמה התמזל מזלי שהצלחתי לשמור על היכולות הקוגניטיביות שלי לאורך זמן. וכל עוד הדבר מתאפשר לי, אני רוצה להשתמש בהן כדי לעזור לאחרים להבין כיצד נראית באמת הדרך הזו מנקודת מבטו של המטופל.
הסיבה שאני משתף את המספרים הללו אינה כדי להתפאר. היא כדי להעביר מסר פשוט.
אנשים המתמודדים עם מחלה סופנית, כאב כרוני או מוגבלות משמעותית עדיין יכולים למצוא משמעות, תכלית ודרך לתרום. התרומה עשויה להיראות אחרת מבעבר. היא עשויה להיות איטית יותר. היא עשויה לדרוש הסתגלות. אבל היא עדיין יכולה להיות אמיתית ובעלת ערך.
עבורי, התכלית הזו הפכה להיות הכתיבה.
עבור אחרים, זו יכולה להיות התנדבות, חניכה, יצירה, הוראה, טיפול באחרים, למידה, תמיכה במשפחה, או פשוט להיות שם עבור האנשים שהם אוהבים.
המספרים אינם הסיפור.
הסיפור הוא שגם כאשר החיים משתנים ללא היכר, עדיין אפשר למצוא משמעות במקומות שמעולם לא ציפינו לה.
בסופו של דבר, PSP תיקח ממני עוד דברים, כפי שהיא לוקחת מכל מי שחי איתה. אבל אם יש משמעות כלשהי למספרים הללו, הרי שהיא התזכורת לכך שתכלית אינה חייבת להסתיים ברגע שהמחלה מתחילה. אולי איננו שולטים במשך הזמן שבו היכולות שלנו נשארות איתנו, אבל אנחנו כן יכולים לבחור מה לעשות איתן כל עוד הן כאן. וכאשר יגיע היום שבו כבר לא נוכל להמשיך, ייתכן שההשפעה של מעשינו תישאר הרבה אחרי שהיכולת שלנו ליצור אותה תיעלם.
