מקשר קצר למערכת יחסים ארוכת טווח
כאדם דתי ושמרן שפגש את אשתו לעתיד בגיל 19 ונשוי כבר כמעט שלושים שנה, אני ממש לא מומחה לקשרים קצרים. למעשה, החברים ובני המשפחה שלי כנראה היו מחשיבים אותי לאדם האחרון על פני האדמה שיכתוב רומן לוהט.
זה בערך הכי קרוב שאי פעם אגיע לזה.
לאחרונה מצאתי את עצמי במה שאפשר לתאר רק כמערכת יחסים חדשה ובלתי צפויה.
למרבה הצער, מערכת היחסים הזו היא עם כאב.
הוא הסתובב בשקט ברקע במשך זמן מה, ואז בשבוע שעבר התפרץ לפתע בעוצמה אדירה. הוא פשוט הפיל אותי מהרגליים.
אני מניח שזה מה שהופך אותו, במידה מסוימת, לדומה לקשר קצר, לפחות כפי שאני מדמיין אחד כזה. הוא הופיע משום מקום, תפס את מלוא תשומת הלב שלי והשאיר את כל השאר, כולל ההתמודדות היומיומית עם PSP, מאחוריו.
קיבלתי תרופות והנחתי, או ליתר דיוק קיוויתי, שהן יטפלו בו במהירות ושהוא פשוט ייעלם.
השבוע התחלתי להבין שלמרות כל התרופות שאני נוטל, ייתכן שזה כלל אינו קשר קצר. יותר ויותר נראה שמדובר במערכת יחסים ארוכת טווח.
אולי זו בדיוק הסיבה שקוראים לזה “ניהול כאב” ולא “פתרון כאב”.
גם עם 2,700 מ”ג גאבאפנטין ביום ותרופות נוספות כגיבוי, נראה שכאב כרוני אינו פשוט נעלם. הוא הופך למשהו שצריך לנהל, לכוון את הטיפול בו, להסתגל אליו ולחיות לצדו. מדי פעם הוא עדיין מתפרץ ודורש אמצעים נוספים, אך בהדרגה הוא הופך לחלק מהנוף במקום להיות אורח זמני.
ניהול הוא מושג שאני מכיר היטב. לאורך השנים ניהלתי צוותים, יועצים, פרויקטים ולקוחות. אחד הדברים שלמדתי הוא שניהול לעולם אינו מצב קבוע. ישנם שבועות נדירים שבהם הכול זורם בצורה חלקה. בשבועות אחרים הנסיבות משתנות ללא אזהרה, ואתה מוצא את עצמך מסתגל שוב ושוב.
ניהול כאב מרגיש דומה מאוד.
ברוב הזמן הכאב נמצא בשליטה סבירה. הוא כבר אינו אותו כוח מתפרץ שהגיע בשבוע שעבר. במקום זאת, הוא בן לוויה עמום שיושב בשקט ברקע, ומדי פעם מזכיר לי, ובצורה שאינה עדינה כלל, שהוא עדיין שם, עם התפרצות חדה יותר בידיים או ברגליים.
זה לא מה שציפיתי לו.
דמיינתי בעיה שתופיע, תטופל ותיעלם. במקום זאת, אני מתחיל להבין שאולי המצב שונה. למעשה, בשבוע שעבר סיפרתי את סיפור העז שמכניסים לבית, יוצרת מהומה גדולה, ואז הכול חוזר לקדמותו. כעת נדמה לי שהעז פשוט נשארת בפינה.
המטרה אינה בהכרח להעלים את הכאב לחלוטין. המטרה היא להפחית אותו, להכיל אותו ולמנוע ממנו להפוך למרכזו של כל יום.
אני לא אוהב במיוחד את המסקנה הזו.
כמו רוב האנשים, הייתי מעדיף ריפוי, פתרון או לפחות קו סיום ברור. לקבל את העובדה שיש דברים שצריך לנהל ולא באמת לפתור, זו שוב הסתגלות לא פשוטה.
אבל מצד שני, רבים מהדברים החשובים ביותר בחיים דורשים ניהול יותר משהם דורשים פתרון. נישואים דורשים השקעה. חברויות דורשות מאמץ. משפחה דורשת תשומת לב. הבריאות דורשת התאמות בלתי פוסקות. אלה החיים.
אולי גם כאב כרוני שייך לאותה קטגוריה.
אז נראה שאני שוב עוסק בניהול.
לא ייעוץ ניהולי.
ניהול כאב.
ואם הצלחתי לנהל קריירה של כמעט שלושים שנה בייעוץ, לנווט בין אתגרים בלתי צפויים ולהסתגל לנסיבות משתנות לאורך הדרך, אולי אוכל ללמוד לנהל גם את זה.
לא בצורה מושלמת.
לא בשמחה בכל יום.
אבל מספיק טוב כדי להמשיך להתקדם.
