היום היה היום הראשון מזה שבועות רבים שבו לא נזקקתי לשום משכך כאבים מעבר לגבאפנטין, שהפך כבר לחלק קבוע מהטיפול שלי. עדיין היה שמץ של כאב, אבל שום דבר בעל משמעות. לא ניסיתי להיות אמיץ. פשוט לא הייתי צריך שום דבר נוסף.
לראשונה מזה שבועות לא לקחתי אופיאטים, לא אופטלגין ולא אקמול. זו הייתה תחושת הישג אמיתית, במיוחד הידיעה שהצלחתי לעבור את היום בלי האופיאטים.
ואפילו טוב יותר, השלמתי הבוקר אימון יוגה מלא ורכבתי על אופני הכושר. אחרי שבועות שבהם הכאב האט אותי, הרגשתי כאילו קיבלתי בחזרה חלק קטן מהחיים שלי. בנוסף, שיחקתי חמישה משחקי שחמט, פנים אל פנים.
אבל היום הזה התברר כשני ימים שונים לחלוטין.
אולי פשוט הגזמתי. אולי הגוף שלי עדיין מסתגל בזמן שהוא מתנקה מהתרופות שטשטשו את המצב בשבועות האחרונים. ואולי זו פשוט ה־PSP שעושה את שלה. תהיה הסיבה אשר תהיה, בשעות אחר הצהריים פשוט קרסתי. עברתי פרק ממושך של “כיבוי”, שבמהלכו שמעתי היטב את כל מה שהתרחש סביבי, אבל לא הייתי מסוגל לזוז כלל. זה הותיר אותי המום מעוצמת התשישות.
זה היה כאילו ה־PSP הזכירה לי בשקט שלמרות שהכאב נסוג צעד אחד לאחור, היא עצמה לא הלכה לשום מקום.
כשאני כותב את הדברים האלה אני מותש. אפילו דחיתי שיחת טלפון מחבר קרוב והתנצלתי שאין לי כרגע שום אנרגיה לדבר. אבל הרגשתי צורך להוציא את כל המחשבות האלה מהראש ולהעלות אותן על הכתב, בתקווה שאצליח לישון טוב יותר.
יחד עם זאת, אני באמת שמח שהצלחתי להפסיק את משככי הכאבים הנוספים ולהיות חופשי, לפחות לעת עתה, מהכאב העז שליווה אותי בשבועות האחרונים. אני יודע שההקלה הזו לא תימשך לנצח, אבל היום היא הייתה אמיתית, ועל כך אני אסיר תודה.
ובכל זאת, אני מסרב לתת לסופו של היום להגדיר אותו.
היום הוכחתי שאפשר להשתלט על הכאב. מחר אתמודד עם כל מה שה־PSP תחליט לזמן לי.
בינתיים, אני בוחר לחגוג את הניצחון הקטן של היום ולהביט קדימה בתקווה לסוף שבוע נפלא באמת.
