הייתי חייב לכתוב את זה מיד, כי רציתי שקצת מהשמחה שאני מרגיש עכשיו תעבור גם אל הדף.
מאז שבתי הבכורה הייתה ילדה קטנה היה לי חלום פשוט. כשיגיע היום והיא תתחתן, אהיה אותו אבא קצת מציק שקופץ מדי פעם לארוחת בוקר. לפעמים מוזמן, ולפעמים קצת פחות.
מבחינתה, היא עמדה בהבטחה. היא התחתנה עם אדם מקסים, ממש *מענטש*. אבל ל־PSP היו תוכניות אחרות, והוא לקח ממני בשקט את האפשרות להגשים את החלום הזה.
עד היום.
הייתי בחוץ, דבר שהוא נדיר בפני עצמו, עם אשתי והוריה שמבקרים אותנו. ישבנו לארוחת בוקר מאוחרת, אבל כמעט אף אחד לא נגע בלחם, ונשאר ממנו לא מעט. פתאום אמרתי: “בואו ניקח אותו לבת שלי. היא גרה ממש כמה דקות מכאן.”
התקשרתי אליה. האמת היא שהיא לא ממש הייתה צריכה את הלחם. למעשה, היא הייתה שקועה בלימודים למבחנים חשובים באוניברסיטה. אבל מבחינתי, שני הדברים האלה פשוט לא היו רלוונטיים. הודעתי לה שאנחנו בדרך.
רבע שעה אחר כך כבר היינו שם. היא חיכתה לנו מחוץ לבניין. מסרנו לה את הלחם, החלפנו כמה מילים, ואחרי פחות מחמש דקות כבר היינו בדרך חזרה.
זה היה אירוע חסר חשיבות.
רק שקית עם קצת לחם שהיא אפילו לא ממש רצתה.
אבל בשבילי, זה היה הכול.
לכמה דקות יקרות קיבלתי בחזרה חתיכה קטנה ממי שהייתי פעם.
אולי זה מה שקורה עם חלומות ישנים. לפעמים המחלה משנה אותם. לפעמים היא גוזלת אותם לגמרי. ולפעמים, דווקא כשכבר הפסקת לצפות, היא מחזירה לך אחד מהם, אפילו רק לחמש דקות, מחוץ לבניין, עם שקית לחם ביד.
אני לא נהגתי, אבל עצם היציאה מהבית והמאמץ הנוסף עלו לי בכאב. עכשיו אני יושב עם שתי שקיות אפונה קפואה על הברכיים והרגליים מורמות.
זה היה שווה כל רגע.
מבחוץ זה ודאי נראה כמו דבר קטן.
אבל מבחינתי, זה היה יום גדול.
לא אכפת לי מה יביא איתו המשך היום.
היום, זכיתי להיות שוב אבא.
