בקופת החולים שלנו הגיע אליי פיזיותרפיסט מקסים כדי לבצע הערכה. הוא הסכים שאני זקוק לכיסא גלגלים מותאם ולהרמה (הוֹיְסְט) כדי שהמטפלים שלי יוכלו להעביר אותי בבטחה מהכיסא למיטה. עד כאן – עוד הייתי בסדר.
ואז הוא אמר:
“אתה גם תצטרך מיטה מיוחדת.”
זה לא נושא שאני נהנה לדבר עליו במיוחד. תקראו לזה הכחשה, תקראו לזה תקווה – אבל מיטת בית חולים היא ממש לא הנושא האהוב עליי.
אז בלשון המעטה, לא התלהבתי מהרעיון הזה, וגם אשתי לא. הסתכלנו אחד על השנייה באופן אינסטינקטיבי. השקענו כל כך הרבה בשיפוץ הבית כדי ליצור לנו חדר שינה בקומת הקרקע, שבו שנינו ישנים יחד, כשהמטפלת הגרה איתנו נמצאת בחדר הסמוך. אני רוצה שזה יישאר כך כמה שרק אפשר.
אבל הוא הסביר שבדרך כלל יש רשימת המתנה של כשמונה חודשים לקבלת המיטה, ולכן המליץ להזמין אותה כבר עכשיו. אם פתאום אזדקק לה – ודברים כאלה בהחלט יכולים לקרות עם PSP – שמונה חודשים הם נצח. יש לה יתרונות אמיתיים רבים, ובראשם מניעת נפילות מהמיטה, אבל על זה לא ארחיב כרגע. אחרת, נוכל למצוא את עצמנו משלמים הון על רכישה פרטית או על השכרה.
אז הזמנו אותה דרך הספק שעליו הוא המליץ.
ואז הטלפון צלצל.
“המיטה תהיה אצלכם בעוד שבועיים.”
מה?????
לשמחתי, זמן קצר אחר כך התקשרו שוב והודיעו שהייתה טעות, וכנראה ייקח עוד חודש בערך.
מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע על עיכוב.
אני פשוט לא מוכן לזה מבחינה נפשית.
אנחנו לא מוכנים לזה.
אני לא רוצה את זה.
אני יודע שככל שה־PSP מתקדם, הסיכון שאפול מהמיטה מתוך שינה הולך וגדל, ויכול בהחלט להגיע היום שבו אזדקק לה. אבל אני לא רוצה שהיום הזה יהיה עכשיו. יום אחד, חדר השינה שלנו עלול להפוך לחדר שמסודר סביב “מיטת בית חולים”, על כל המעקות, המנופים והכפתורים שלה, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
נצטרך למצוא לה מקום אחסון. היא בטח לא תיכנס ל”חניון” ההולך ומתמלא של כיסאות גלגלים, הליכונים ומקלות הליכה, אז נמצא לה מקום אחר.
אני באמת מתרשם מהיעילות ומהשירות, אבל מדובר בפריט ציוד שיש לו השלכות עצומות – רגשיות, נפשיות וגם על מערכת היחסים שלנו.
המיטה הזאת מסמלת עבורי שלב ב־PSP שפשוט אינני מוכן אליו. יותר כמעט מכל אביזר אחר שנאלצתי להתרגל אליו, היא מרגישה סמלית. זו לא עוד עזר רפואי; זו עוד קו שנחצה. ואני רוצה לדחות את הרגע הזה כמה שרק אפשר.
אני רוצה להמשיך להיות בעל שחולק חדר שינה עם אשתו, ולא להפוך למטופל בחדר שמרגיש כמו חדר בבית חולים.
עד שאותו פיזיותרפיסט נחמד ובעל כוונות טובות הגיע אלינו, בכלל לא חשבתי על כל זה. ועכשיו אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה.
יש דברים שפשוט קשה מדי לחשוב עליהם.
אז כן, נצטרך למצוא מקום מספיק גדול כדי לאחסן את מיטת בית החולים. ואם תבואו לבקר יום אחד ותראו בבית משהו גדול ומכוסה שנראה כמו שולחן מוזר או ספה שלא ממש מצאה את מקומה…
כנראה שכבר תדעו מה באמת מסתתר מתחת לכיסוי.
אני רק מקווה שהוא יישאר מכוסה עוד הרבה מאוד זמן.
