אופטימיות טרגית: לא לתת לטרגדיה לומר את המילה האחרונה

היום שלח לי חברי, הרב ניקי ליס, כתבה על ריאיון שהעניקה רייצ’ל גולדברג-פולין לאנדרסון קופר. קראתי אותה כמעט מיד. אחרי כל מה שעברה מאז חטיפתו ורציחתו של בנה, הירש, ציפיתי לקרוא על אבל, על חוסן ועל תקווה.

במקום זאת, נתקלתי במושג שגרם לי לעצור.

אופטימיות טרגית.

רייצ’ל דיברה על דחיית מה שמכונה כיום רעילות חיובית – אותה נטייה, מתוך כוונות טובות, להתעקש שהכול יהיה בסדר. היא קישרה את הרעיון הזה לוויקטור פרנקל, שהגותו מלווה ומעוררת בי השראה כבר שנים רבות.

ברגע שקראתי את המילים האלה הבנתי שהיא העניקה שם למשהו שאני עצמי מנסה לתאר כבר שנים, מאז ש־PSP נכנסה לחיי.

בשנה האחרונה כתבתי כמה וכמה מאמרים נגד רעילות חיובית. לא מפני שאני מתנגד לאופטימיות, אלא מפני שאופטימיות שאינה נשענת על המציאות עלולה להפוך בעצמה לסוג של אכזריות.

כאשר אדם מתמודד עם מחלה נוירולוגית מתקדמת, לומר לו ש”הכול יהיה בסדר” אולי נועד לעודד, אבל לפעמים זה נשמע כמו בקשה להתעלם מהמציאות.

PSP היא מחלה מתקדמת.

אין לה תרופה.

היא תמשיך לקחת ממני דברים.

להכיר בעובדות הללו אינו פסימיות.

זו פשוט כנות.

ואני הולך ומשתכנע שתקווה אמיתית מתחילה דווקא בכנות, לא בהכחשה.

פרנקל הרחיב על הרעיון הזה באחרית הדבר שהוסיף לספרו האדם מחפש משמעות, תחת הכותרת “המקרה בעד אופטימיות טרגית”. הוא תיאר אופטימיות טרגית כאופטימיות שמתקיימת דווקא לנוכח הטרגדיה, מתוך האמונה שבכוחו של האדם להפוך סבל להישג אנושי, אשמה להזדמנות לצמיחה, ואת הידיעה שהחיים בני־חלוף למניע לחיות באחריות גדולה יותר.

במקום אחר הוא ניסח את אותו רעיון בפשטות מעוררת השראה: לומר “כן” לחיים, למרות הכול.

זה שונה לחלוטין מרעילות חיובית.

רעילות חיובית מבקשת מאיתנו להתעלם מן הטרגדיה.

פרנקל מבקש מאיתנו להביט בה ישירות – ובכל זאת לבחור בחיים.

הוא מעולם לא טען שסבל הוא דבר רצוי או נשגב. להפך. אם אפשר להקל על הסבל – צריך לעשות זאת. לקבל טיפול. להפחית כאב. להסכים לקבל עזרה. להיאבק על כל התקדמות שהרפואה יכולה להציע.

אבל כאשר כבר אי אפשר לסלק את הסבל, עדיין נותרת לנו חירות אחת עמוקה.

החירות לבחור כיצד נגיב אליו.

העיתוי שבו ניקי שלח לי את הכתבה לא היה יכול להיות מתאים יותר.

השבועות האחרונים היו מן הקשים שידעתי מאז האבחנה שלי. הכאב העצבּי שחוויתי היה עוצמתי יותר מכל מה שהכרתי עד היום, ובמקביל הראייה שלי הידרדרה עד כדי כך שמשקפי שמש וכובע הפכו לציוד הכרחי רק כדי שאוכל להביט במסך הטלפון שלי.

ואז הגיע גם אתמול.

למשך כמה שעות חוויתי גל עוצמתי של כעס – אחד התסמינים הפחות מוכרים של PSP. הוא לא היה מכוון כלפי איש. הוא פשוט הופיע משום מקום, נשאר שעות ארוכות והותיר אותי מותש, פיזית ונפשית כאחד.

כשחזרתי לקרוא את דבריו של פרנקל לאחר מכן, הבנתי שלא רק קראתי על אופטימיות טרגית.

ניסיתי לחיות אותה.Bottom of Form

פרנקל דיבר על מה שכינה “השלישייה הטרגית”: סבל, אשמה ומוות. במוקדם או במאוחר, כל אדם יפגוש את שלושתם. השאלה איננה אם הטרגדיה תיכנס לחיינו, אלא האם נאפשר לה להפוך לסיפור היחיד שאנו מספרים לעצמנו.

איני יכול לבחור אם לחלות ב־PSP. איני יכול לבחור מה עוד תיקח ממני המחלה בעתיד. אבל אני כן יכול לבחור אם להמשיך לכתוב, אם לעודד אדם שזה עתה אובחן, אם להמשיך להכיר תודה לאנשים המדהימים שמטפלים בי, ואם להמשיך לצחוק עם ילדיי ונכדיי. אני יכול לבחור שהמחלה תשפיע על חיי, מבלי שתגדיר מי אני.

הבחירות האלה אינן מבטלות את הטרגדיה.

אבל הן שומרות על האדם שחי בתוכה.

כפי שפרנקל ניסח זאת בצורה כה עוצמתית, גם כאשר נדמה שהחיים לוקחים מאיתנו כמעט הכול, עדיין נותרת בידינו חירות אחת בסיסית: לבחור כיצד נגיב. ייתכן ש־PSP תמשיך לעצב את נסיבות חיי, אבל היא אינה זו שתקבע את הערכים שלי, את תחושת השליחות שלי או את האדם שאני מבקש להיות.

יש עוד תוצאה של המחלה הזאת שהפתיעה אותי יותר מכל.

במובנים מסוימים, נדמה לי שהאנשים שסביבי חווים את הטרגדיה שלי בעוצמה גדולה יותר ממני.

ברור לי שאשתי, ילדיי ובני משפחתי נושאים על כתפיהם משא כבד. אבל דווקא החברים הוותיקים לימדו אותי משהו שלא ציפיתי לו.

היום שוחחתי עם חבר שמכיר אותי עשרות שנים. הוא זוכר את בן הצעיר, בשנה הראשונה לנישואיי עם גייל. לא היה לנו כמעט דבר מלבד זה את זו, אופטימיות אינסופית והאמונה שביחד נוכל להתגבר על כל אתגר שהחיים יזמנו לנו. כשהוא מביט בי היום, הפער כואב לו. ואני מבין היטב למה.

ואז הבנתי שהוא אינו היחיד.

נדמה לי שכמעט כל חבר ותיק נושא בתוכו את אותה השוואה שקטה. הוא מחזיק בזיכרונו את מי שהייתי פעם, ומשווה אותו אל מי שאני היום.

אני לא.

לא משום שאני חי בהכחשה, אלא משום שמעולם לא חוויתי את הפער כפי שהם חווים אותו. הם רואים שש שנים מתכווצות לרגע אחד – תמונת “לפני ואחרי”. אני חייתי את אותן שש שנים צעד אחר צעד. כל הסתגלות הפכה לשגרה עוד לפני שהגיעה ההסתגלות הבאה. כל אובדן כבר התחיל למצוא את מקומו עוד לפני שהגיע האובדן שאחריו.

כשאני מביט לאחור, גם אותי המרחק שעברתי מפתיע.

אבל לחיות אותו, יום אחרי יום, היה משהו אחר לגמרי.

אולי זו, באופן פרדוקסלי, הפריבילגיה השקטה של מי שחי עם מחלה מתקדמת.

האנשים שאוהבים אותנו מתאבלים על הפער.

אנחנו, גם אם לא מרצוננו, לומדים לחיות את הרצף.

הכתיבה של הבלוג הזה עזרה לי הרבה יותר מכפי שהבנתי בזמן אמת.

בשלב מסוים, מבלי ששמתי לב, הפסקתי לראות את עצמי רק כאדם שחי עם המחלה הזאת. במידה מסוימת הפכתי גם למתבונן בה. אני עדיין חש את הכאב, את התסכול ואת הפחד, אבל במקביל אני גם לוקח צעד אחד לאחור ושואל את עצמי מה המסע הזה מלמד אותי.

לא פעם אני מוצא את עצמי כותב כמעט כאילו אני מתאר את סיפורו של אדם אחר, אף שאני יודע היטב שזהו הסיפור שלי.

אולי אותו ריחוק אינו הכחשה.

אולי זו פשוט קבלה.

לא רגע אחד של גבורה, אלא דרך הסתכלות חדשה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, עד שהחיים הופכים שוב לבני־חיים.

פרנקל האמין שאי אפשר לרדוף אחרי האושר. הוא מגיע כתוצאה של חיים בעלי משמעות. נדמה לי שבתרבות שלנו אנחנו לא פעם הופכים את הסדר. אנחנו מעודדים אנשים “להישאר חיוביים”, כאשר אולי נכון יותר לעודד אותם להישאר בעלי תכלית.

תכלית מחזיקה מעמד גם כשהכאב מגיע.

גם כשהפחד מתגנב.

גם כשהעתיד לוט בערפל.

מפני שהיא מעניקה לנו סיבה לקום בבוקר ולהמשיך, גם כשהדרך אינה פשוטה ואינה הוגנת.

רק עכשיו אני מבין שזה בדיוק מה שהבלוג הזה הפך להיות עבורי.

הוא כבר איננו רק יומן של חיים עם PSP.

זו הדרך שלי לוודא שכל מה שהמחלה הזאת לוקחת ממני, יוכל גם להעניק משהו לאחרים.

אם מילה שכתבתי תעזור למשפחה אחת להרגיש שמבינים אותה, אם היא תכין אדם שזה עתה אובחן למה שעוד צפוי לו, ואם היא רק תגרום למישהו להבין שהוא אינו צועד בדרך הזאת לבדו, אז המחלה לא ניצחה לגמרי.

לכן אינני מאמין בלהעמיד פנים שהכול יהיה בסדר.

יש דברים שפשוט לא יהיו.

PSP היא מחלה טרגית, וההכרה בכך אינה כניעה. היא רק סירוב לשקר לעצמי.

אבל באותה מידה, אינני מוכן להיכנע לייאוש.

אולי זו משמעותה האמיתית של האופטימיות הטרגית.

לא להתעלם מן החושך.

ולא לאפשר לו לכסות את כל השמים.

בחודשים האחרונים כתבתי לא מעט על מה ש־PSP לקחה ממני.

הפעם רציתי לכתוב דווקא על מה שלא הצליחה לקחת.

היא לא לקחה ממני את החירות לבחור איזה אדם אני רוצה להיות.

ואולי, בסופו של דבר, זו בדיוק המשמעות של דבריו של פרנקל – לומר “כן” לחיים, למרות הכול.