לפני שנה, העולם שלי הצטמצם בבת אחת.
כך לפחות חשבתי.
ב־30 ביוני 2025 סיימתי באופן רשמי את דרכי ב-PwC, לאחר קריירה שמילאה אותי בסיפוק עצום. בגיל חמישים פשוט לא הצלחתי לדמיין גרסה של בן שאינה שותף בפירמת ייעוץ גדולה. זו לא הייתה רק העבודה שלי. היא הייתה חלק מהזהות שלי.
שנה לאחר מכן אני יכול לומר בכנות, שלצד העובדה שהעולם שלי ללא ספק הצטמצם, הוא גם התרחב בדרכים שמעולם לא הייתי מעלה על דעתי.
קל לראות במה העולם שלי הצטמצם.
כיום אני תלוי בכיסא גלגלים. יש לי מטפל המתגורר איתנו בבית. כמעט שאינני נוסע עוד. בששת החודשים האחרונים המרחק הגדול ביותר שעברתי היה ארבעים הקילומטרים לבית החולים שלי. רק שנה לפני שפרשתי החזקתי במעמד הגבוה ביותר של חברת התעופה שבה טסתי במשך שנים. היום רוב המסעות שלי הם בין חדר השינה, הסלון וחדר האמבטיה. אני כבר לא מבלה את ימיי עם לקוחות, פותר בעיות עסקיות מורכבות, דבר שאהבתי באמת.
היו התאמות לא פשוטות שאיש אינו מכין אותך אליהן: מעבר למגורים בקומת הקרקע, קבלת עזרה בפעולות יומיומיות, כיסא רחצה, מוצרי ספיגה, וההבנה ההדרגתית שעצמאות כבר אינה נמדדת ביכולת לעשות הכול בעצמך.
מחלת ה־PSP ממשיכה להתקדם ללא רחמים, ומביאה איתה אתגרים חדשים בדיוק כשנדמה לי שהסתגלתי לקודמים. לאחרונה נוספו כאבי עצבים עזים והתפרצויות כעס שלא הכרתי, כאילו הופיעו בן־לילה. ל־PSP יש יכולת כמעט מוזרה להזכיר לי שתמיד מחכה עוד הפתעה מעבר לפינה.
אבל אילו זה היה כל הסיפור, זו הייתה כתבה מדכאת מאוד.
וזה ממש לא הסיפור.
במובנים רבים, העולם שלי דווקא הפך לגדול הרבה יותר משהיה אי פעם.
בשנה האחרונה כתבתי ארבעה ספרים: על אמונה, על החיים עם PSP, על מסעותיי ועל פרשת השבוע. בנוסף ריכזתי את כל רשומות הבלוג שלי לכרך אחד, שהגיע ליותר מ־640 עמודי A4 ונראה כמעט כמו ספר טלפונים ישן. יותר משלושה רבעים מהעמודים הללו נכתבו במהלך השנה האחרונה בלבד.
מפתיע עוד יותר לגלות שאנשים באמת רוצים לקרוא אותם. עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם הגיעו לכתיבה שלי, למרות ש־PSP הוא נושא כל כך נישתי. הדבר ממשיך להדהים אותי, לא בגלל המספרים עצמם, אלא משום שכל קורא מייצג אדם שעצר לרגע, הקשיב והקדיש מזמנו.
חשוב מכך, הכתיבה חיברה אותי לאנשים מכל רחבי העולם. מדי יום אני מתכתב עם אנשים ומשפחות המתמודדים עם PSP, עם פרקינסון ועם אינספור אתגרים אחרים. יש שפונים אליי כדי לקבל עצה. אחרים פשוט מחפשים מישהו שמבין אותם באמת. ולא פעם אני מגלה שהם עוזרים לי לא פחות מכפי שאני מקווה שאני עוזר להם.
מעולם לא העליתי בדעתי שהפרישה תהפוך לשנה העמוסה ביותר שלי, ובמובנים רבים גם לבעלת המשמעות הרבה ביותר.
הברכה הגדולה ביותר שלי היא המשפחה. אשתי ואני לומדים, כל אחד בדרכו, להסתגל למציאות שאף אחד מאיתנו לא היה בוחר בה. זו אמנם האבחנה הרפואית שלי, אבל זהו המסע של שנינו.
שלושת ילדיי ממשיכים להדהים אותי. לראות אותם גדלים והופכים לאנשים יוצאי דופן הוא אחד הזכויות הגדולות של חיי. לרקוד בחתונתה של בתי השנה, ולחגוג את נישואיה לאדם שהוא פשוט מענטש אמיתי, הוא זיכרון שאנצור לעד.
בני משפחתי הקרובים, חבריי ושכניי נשאו אותי באינספור דרכים: בעזרה מעשית, בעצה חכמה, במשחק שחמט, בביקור, בהודעה קטנה או פשוט בכך שהיו שם בשקט כשנזקקתי להם.
אני גם מלא הכרת תודה ל־PwC. הדרך שבה הסתיימה עבודתי שם הייתה מלאה בכבוד, ברגישות ובאנושיות, ואעריך תמיד את השותפים והעמיתים שליוו אותי במעבר שיכול היה להיות כואב הרבה יותר.
אולי ההפתעה הגדולה ביותר הייתה לגלות עד כמה תחושת הייעוד מסוגלת להשתנות ולהסתגל.
במשך שנים הייתי משוכנע שהתרומה שלי לעולם באה לידי ביטוי בייעוץ, בבניית עסקים ובהובלת אנשים. כל אלה היו חשובים, ואני אסיר תודה על כל הזדמנות שניתנה לי. הם אפשרו לי לפרנס את משפחתי, אתגרו אותי מקצועית והעניקו לי שיעורים שמלווים אותי עד היום.
פעם חשבתי שהקריירה שלי היא מי שאני. איבדתי אותה, וגיליתי שזהות וייעוד אינם אותו הדבר.
הייעוד שלי לא פרש רק משום שאני פרשתי. הוא פשוט לבש צורה אחרת.
יש ימים שבהם הוא מתבטא בכתיבת מאמר שמעניק תקווה למישהו שזה עתה קיבל אבחנה מפחידה. יש ימים שבהם הוא מתבטא בעידוד של מטפל אחר. ולעיתים הוא פשוט לגרום לאנשים לצחוק כשאני מספר איך כיסא הגלגלים החשמלי שלי המשיך לנסוע ישר אל המדרכה בזמן שהגוף שלי קפא, אבל הראש שלי היה ער לחלוטין והבין בדיוק מה עומד לקרות.
לא כל ברכה מגיעה באריזה שציפינו לה.
אין פירוש הדבר שהמסע הזה קל.
החלק הקשה ביותר מעולם לא היה אובדן הניידות שלי. הקשה ביותר הוא לראות את האנשים שאני אוהב נושאים בעול שמעולם לא ביקשו לעצמם. החוסן שלהם מעורר בי ענווה מדי יום.
וברמה אישית מאוד, הוויתור על תפקיד החזן בימים הנוראים היה אחת האבידות הכואבות ביותר שחוויתי. החסר הזה עדיין כואב הרבה יותר משחשבתי שיכאב.
כשאני מביט לאחור על השנה יוצאת הדופן הזאת, אני מבין עוד דבר.
ברוב המקרים, הפחד היה גדול יותר מן המציאות.
אין פירוש הדבר שהמציאות הייתה קלה. ממש לא. התקף כאבי העצבים האחרון והשינויים הפתאומיים בהתנהגות שלי הזכירו לי עד כמה החיים עם PSP יכולים להשתנות במהירות. ובכל זאת, כל אתגר חדש הפך בסופו של דבר לחלק נוסף מן החיים. הדברים שפעם נראו בלתי נתפסים הפכו איכשהו לאפשריים, לא מפני שהפסיקו להיות קשים, אלא משום שלבני אדם יש יכולת מופלאה להסתגל.
אני גם יודע ש־PSP עדיין לא סיימה איתי. הפרקים הבאים צפויים להיות קשים יותר מזה, ואהיה נאיבי אם אעמיד פנים אחרת. אני באמת חושש ממה שעוד מחכה לי, אבל אנסה לפגוש את העתיד בנשימה עמוקה ובידיעה שהשנה האחרונה לימדה אותי שאני מסוגל להתמודד עם הרבה יותר ממה שחשבתי. האם אכתוב גם בעוד שנה מאמר כזה? רק הקב”ה יודע. אני מאוד מקווה שכן.
כפי שאומרים: האדם מתכנן, והקב”ה מחייך.
אני בוטח בו לחלוטין. האמונה הזו אינה מעלימה את אי־הוודאות, אבל היא מזכירה לי שאינני צועד בדרך הזאת לבדי.
אם יעניק לי עוד שנה, אני מקווה להמשיך לכתוב, להמשיך לעודד אחרים ולהמשיך למצוא משמעות בכל מקום שבו אמצא אותה. ואם תוכניותיו יהיו שונות משלי, אתפלל שייתן לי את הכוח לקבל אותן באותה אמונה שנשאה אותי עד הלום.
העולם שלי אכן הצטמצם מאוד.
ובכל זאת, בזכות המשפחה, האמונה, החברים ותחושת הייעוד שלא ציפיתי למצוא, הוא גם התרחב לאין שיעור.
מעולם לא רציתי את החיים האלה.
אבל למרות הכול, אלה עדיין החיים שאני אוהב.
