הבוקר, באמצע הלילה, ישבתי עם בני לצפות במשחק גביע העולם בין אנגליה למקסיקו. זו הייתה חוויה שלא אשכח.
במשך 101 דקות הייתי שקוע לחלוטין במשחק. כל מסירה, כל הזדמנות, כל הצלה. במשך אותן 101 דקות, ה־PSP נדחק הצידה. היינו פשוט שני אוהדי אנגליה שחולקים יחד את המתח, את השמחה ואת התקווה שרק כדורגל מסוגל לעורר.
כשנשמעה שריקת הסיום, מצאתי את עצמי חושב על משפט שמטפלת שיתפה באחת מקבוצות התמיכה שלנו ל־PSP. ביקשתי ממנה רשות להשתמש במילותיה, משום שהן אולי הדברים האמיתיים ביותר ששמעתי מאז שאובחנתי.
“רגע טוב חולף מהר בדיוק כמו רגע רע. ושניהם חשובים באותה המידה.”
ככל שהרהרתי במילים הללו, כך הבנתי עד כמה הן מתארות במדויק את החיים עם שיתוק על־גרעיני מתקדם (PSP).
לפני עשרים שנה זכיתי להיות בגרמניה במונדיאל 2006. באותם ימים חשבתי שאני פשוט נהנה מטורניר כדורגל נפלא.
במבט לאחור אני מבין שאספתי רגעים.
והבוקר ידעתי שאני עושה בדיוק את אותו הדבר. אלא שהפעם הייתי מודע לכך בזמן אמת. מצאתי את עצמי אסיר תודה, לא רק על 101 דקות של כדורגל, אלא על 101 רגעים של חיים.
זה ההבדל ש־PSP חולל באופן שבו אני מסתכל על אותם רגעים.
לפני ה־PSP מדדתי את החיים בימים, בשבועות, בחודשים ובשנים. תמיד הייתה עוד פגישה להתכונן אליה, עוד יעד לעמוד בו, עוד חופשה לתכנן.
היום אני מודד את החיים אחרת.
ה־PSP לימד אותי שהחיים יכולים להשתנות מדקה לדקה. ברגע אחד אני יכול ליהנות משיחה, ממשחק שחמט עם חבר או ממשחק כדורגל. וברגע הבא העיניים שלי מסרבות להישאר פקוחות, התשישות משתלטת, הכאב מופיע משום מקום או שהבליעה הופכת לפתע לקשה.
ולפעמים, באותה פתאומיות, גם הרגעים הקשים חולפים.
החיים נחיים דקה אחר דקה.
כשרגע טוב מגיע, אינני דוחה אותו. אני צוחק. אני מוקיר את השיחה. אני נהנה מקרני השמש, עוד מהימים שלפני הפוטופוביה. אני מתענג על כוס קפה. ואני יושב באמצע הלילה לצפות בכדורגל עם בני, משום שבאותו רגע שום דבר אחר אינו חשוב.
וכשמגיע הרגע הקשה, אני מנסה להזכיר לעצמי שגם הוא יחלוף.
אין לי שום עניין להעמיד פנים שהרגעים הקשים הם בעצם טובים. הם לא. הם יכולים להיות מפחידים, כואבים ומתישים, ושום הכרת תודה על הרגעים הטובים אינה משנה את העובדה הזו.
מה שהמשפט של אותה מטפלת העניק לי לא היה נחמה. הוא העניק לי דרך אחרת להסתכל על החיים. כמעט סוג של חשבון פשוט. רגע טוב שווה בדיוק כמו רגע רע. אף אחד מהם אינו מבטל את השני.
101 הדקות הללו כבר חלפו.
אבל 101 הרגעים נשארו.
בדיוק כפי שהיא אמרה.
יהיו עוד משחקי כדורגל. אולי אפילו עוד גביעי עולם. אבל לעולם לא יהיה שוב המשחק הזה, הלילה הזה, השלב הזה בחיי. כמו כל רגע טוב, גם הוא חלף. ומה שנשאר הוא הזכות שנפלה בחלקי לחיות אותו.
אולי זה יותר מכל מה שה־PSP לימד אותי.
החיים אינם נמדדים בשנים, או בחודשים, ואפילו לא בימים.
הם נמדדים ברגעים.
עבורי, האמונה מזכירה לי שכל אחד מהרגעים האלה הוא מתנה. אינני תמיד מבין אותם. אני בוודאי לא תמיד נהנה מהם. אבל אני משתדל שלא לבזבז את הרגעים הטובים כשהם מגיעים.
אמש זכיתי לקבל עוד 101 כאלה.
