כך אני מתכוון להתמודד עם הפחדים שלי

לא אעמיד פנים שלא הייתי כועס או מפוחד ביומיים האחרונים.

הכאבים העצביים חזרו, והיום עברתי חוויה שבאמת הפחידה אותי. לראשונה מזה זמן רב נאלצתי להתמודד עם אמת קשה: כיצד אני מתמודד עם הפחדים שלי, כאשר אני יודע שלא אוכל לנצח את המחלה שמולידה אותם?

היום קיבלתי שתי תשובות, משני מקומות בלתי צפויים.

הראשונה הגיעה בתגובה לבלוג שפרסמתי אתמול, ממטפל באדם המתמודד עם PSP. כתבתי שם על הדחף שלי להגן על משפחתי באמצעות הסתגרות ובניית חומות רגשיות. הוא הזכיר לי בעדינות שכך אהבה אינה פועלת. משפחתי תלך איתי בדרך הזו, משום שכך נראית אהבה אמיתית. אם ארחיק אותם, גם אם מתוך הכוונות הטובות ביותר, אמנע גם מהם וגם ממני את האפשרות לחלוק את האהבה הזאת.

התשובה השנייה הגיעה מחלק אחר בחיי. מדי שבוע אני כותב על דמויות מופת מן התנ”ך, והשבוע בחרתי לעסוק בנביא ירמיהו. בין אם אתם אנשים מאמינים ובין אם לא, אני מקווה שתישארו איתי, משום שהמסר חורג הרבה מעבר לאמונה.

במונחים מודרניים, ירמיהו היה עשוי להיחשב לכישלון. במשך עשרות שנים הוא הפציר בעם לשנות את דרכיו, אך איש לא הקשיב לו. הוא הזהיר שירושלים תיחרב, שבית המקדש ייחרב ושהעם יגלה מארצו. בסופו של דבר, כל מה שניבא אכן התרחש.

הוא צדק, ובכל זאת לא הצליח למנוע זאת.

באותו רגע נפל לי האסימון.

כפי שמסביר הרמב”ם, תפקידו של נביא אינו להבטיח הצלחה, אלא למסור בנאמנות את דבר ה’. התוצאה אינה באחריותו. האחריות שלו היא להישאר נאמן לשליחותו.

שליחותו של ירמיהו מעולם לא הייתה להציל לבדו את העם. שליחותו הייתה לעמוד לצד האמת, בין אם אנשים בחרו להקשיב לו ובין אם לא.

וכאשר האסון הגיע, הוא עשה דבר גדול אף יותר. הוא נשאר לצד העם. הוא לא היה יכול להסיר את סבלם, אבל גם לא היה מוכן לנטוש אותם בתוכו.

זהו שיעור שחורג הרבה מעבר לעולם האמונה.

חלק גדול כל כך מחיינו מוקדש למרדף אחר תוצאות שאיננו שולטים בהן. אנו שופטים את עצמנו לפי ניצחונות והפסדים, לפי השאלה אם השגנו את התוצאה שכל כך רצינו. אבל רבים מן המאבקים החשובים ביותר בחיים אינם נמדדים בשאלה אם ניצחנו. הם נמדדים בדרך שבה בחרנו להילחם.

את אותו רעיון ביטא גם וינסטון צ’רצ’יל במילים אחרות: “אם אתה עובר גיהינום, המשך ללכת.”

סבי ז”ל לחם באל-עלמיין. הוא לא ניצח לבדו את המלחמה. אף חייל לא יכול היה לעשות זאת. ובכל זאת הייתה לו חובה לעשות את חלקו באומץ ובנחישות.

זה היה השיעור שהייתי זקוק לו.

מבחינה אנושית, הסיכוי שאנצח את מחלת ה-PSP הוא קטן עד מאוד. אלא אם יתרחש נס, המחלה תמשיך במסלולה. איני שולט בתוצאה הזאת, בדיוק כפי שירמיהו לא היה יכול למנוע את החורבן שראה לנגד עיניו.

אבל יש דבר אחד שעליו אני כן שולט.

אני יכול לבחור כיצד להגיב.

אני יכול לבחור לפגוש כל קושי באומץ, בחסד, בטוב לב ובאמונה ככל שאוכל. אני יכול להמשיך לכתוב בתקווה שהניסיון שלי יסייע לאחרים, כפי שכל כך רבים סייעו לי. ואני יכול לבחור שלא לתת לפחד לקבל את ההחלטות במקומי.

אין פירוש הדבר שיהיה קל.

אתמול בלילה הייתי מוצף בפחד. היום תהיתי בכנות עד כמה עוד גופי יוכל לשאת. לכמה רגעים מצאתי את עצמי במקום נפשי שמעולם לא העליתי בדעתי שאגיע אליו.

הרגשות הללו היו אמיתיים.

הפחד היה אמיתי.

ואינני מתכוון להעמיד פנים אחרת.

אבל דבר אחד אני יודע.

המאבק שלי כבר איננו לנצח את ה-PSP. התוצאה הזאת אינה בידיי.

המאבק שלי הוא לסרב לאפשר ל-PSP לקבוע איזה אדם אהיה. הוא גם להושיט יד למשפחה שאני אוהב, כדי שנוכל לעבור את המסע הזה יחד, ולהקל זה על זה לאורך הדרך.

המחלה אולי תשפיע על מה שיקרה לי.

אבל היא אינה חייבת לקבוע מי אהיה.

זהו המאבק שאני, בעזרת ה’, יכול לבחור להילחם בו בכל יום מחדש.