זו הייתה שאלה שמישהו שאל אותי בתגובה לפוסט האחרון שלי.
האם אני מפחד מהשקט?
אני חושב שהתשובה היא כן.
מעולם לא הייתי אדם סבלני במיוחד. תמיד הייתי חייב להיות עסוק, מעורב, בתנועה לעבר משהו. לשבת בלי לעשות דבר מעולם לא היה טבעי עבורי.
גם היום, המטפל שלי אומר לי לפעמים: “רגע, חכה,” בזמן שהוא נועל את הדלת, וכמעט מיד אני מרגיש דחף לזוז. שנינו צוחקים על זה, כי שנינו יודעים שאני פשוט לא מצטיין בהמתנה.
כשאני מסתכל לאחור, נדמה לי שאת רוב חיי העברתי בתנועה. לפעמים זו הייתה התקדמות בסולם הקריירה. לפעמים זו הייתה טיסה נוספת ליעד חדש. ולפעמים פשוט חיים עמוסים במטרה ובעשייה. תמיד הייתי אימפולסיבי, מלא אנרגיה ונלהב לקראת האתגר הבא.
לכן השאלה הזאת נגעה בי כל כך.
מה יקרה אם יגיע היום שבו כבר לא אוכל לבחור לזוז? אם אהיה תלוי כמעט לחלוטין באחרים, משום שהגוף שלי פשוט לא יוכל לעשות את מה שהמוח שלי עדיין מבקש ממנו?
אני לא יודע.
וכן, זה מפחיד אותי.
אבל אני גם מבין שבמובנים מסוימים אני כבר מתכונן לרגע הזה, אולי אפילו בלי ששמתי לב. שש שנים של יוגה לימדו אותי לנשום. ה־PSP כבר אילץ אותי להאט את הקצב. העולם שלי הצטמצם בהדרגה, מאדם שהיה טס לעיתים קרובות, לאדם שכיום מבלה כ־98% מזמנו בבית.
כל שלב בדרך נראה לי בלתי אפשרי לפני שהגעתי אליו. ובכל פעם מחדש, הוא הפך בסופו של דבר למציאות החדשה שלי.
אולי גם השקט יהיה כזה.
אין פירוש הדבר שאני רוצה בכך. להפך.
כל עוד אני מסוגל, אני בוחר להיות פעיל, מעורב ובעל תושייה ככל שאני יכול. אם הגוף שלי מגביל את מה שאני מסוגל לעשות, אשתמש במחשבה. אם העולם שלי נעשה קטן יותר, אמשיך למלא אותו במשמעות.
אני מאמין שאדע להסתגל, משום שעד היום תמיד הצלחתי.
האם זה יהיה קשה? ללא ספק.
האם זה יחייב אותי לוותר על חלק מהשליטה ולהפקיד אותה בידי אחרים? בהחלט.
ייתכן שזו תהיה אחת המשימות הקשות ביותר שאעמוד בפניהן.
אבל זהו גשר שאחצה רק אם וכאשר אגיע אליו.
ועד אז, אני מתפלל שיינתן לי עוד זמן. עוד הזדמנויות להמשיך להיות פעיל, גם אם המשמעות של המילה “פעיל” ממשיכה להשתנות משנה לשנה.
אני גם אסיר תודה על כך שבני משפחתי ואלו שמטפלים בי מבינים את האתגר הזה. הם יודעים שאובדן העצמאות אינו מתבטא רק בכך שאזדקק לעזרה. עבור אדם כמוני, משמעותו היא ללמוד דרך חדשה לחלוטין לחיות.
האדם ששאל אותי אם אני מפחד מהשקט נתן לי חומר רב למחשבה.
זו הייתה שאלה הוגנת.
ואני מקווה שלא אצטרך לענות עליה מתוך ניסיון אישי עוד זמן רב.
