הבוקר ניהלתי שיחה מרתקת עם חבר קרוב על חיוביות.
לא ניסינו לשכנע זה את זה. ניסינו להבין זה את זה.
הוא נמצא באופן מובהק במחנה ה”חיוביות”. מבחינתו, החיים כמעט בינאריים: אפשר לבחור באופטימיות ואפשר לבחור בשליליות. לא משנה באילו נסיבות אתה נמצא, הבחירה היא תמיד שלך.
אני מבין בדיוק מאיפה הוא מגיע.
ובמובנים רבים, אני אפילו מעריץ את הגישה הזו.
לו הייתי יכול פשוט לבחור להיות חיובי במאה אחוז מהזמן, הייתי עושה זאת בלי להסס.
אבל אני לא חושב שהחיים באמת עובדים כך.
בעיניי, רגשות אינם נלחמים זה בזה. הם מתקיימים זה לצד זה. הכרת תודה לצד תסכול. תקווה לצד פחד. שמחה לצד עצב.
החיים עם PSP רק חיזקו אצלי את ההבנה הזו.
ברוב המכריע של הימים אני באמת אדם חיובי. אני עדיין צוחק. עדיין כותב. עדיין מוצא משמעות, מטרה וסיבות להיות אסיר תודה.
אבל יש גם ימים שבהם הכאב משתלט, שבהם העיניים שלי פשוט מסרבות להיפתח בגלל סגירת העפעפיים הבלתי רצונית, או שהתשישות מרוקנת ממני את מעט הכוחות שעוד נותרו.
גם הרגעים האלה אמיתיים.
להכיר בהם לא הופך אותי לחלש יותר.
להעמיד פנים שהם אינם קיימים לא הופך אותי לחזק יותר.
מה שעוזר לי ברגעים כאלה הוא לא שמישהו יזכיר לי שהכוס חצי מלאה.
אלא שמישהו יכיר בכך שלפעמים עצם ההחזקה של הכוס היא הדבר הקשה.
זו לא שליליות.
זו אמפתיה.
החבר שלי טען שכל אחד מאיתנו בוחר כיצד להגיב לחיים.
אני חושב שהוא צודק.
אני טענתי שלפעמים, לפני העידוד, צריכה לבוא ההבנה.
אני מקווה שגם אני צודק.
למען האמת, יש ימים שבהם דווקא האופטימיות שלו היא בדיוק מה שאני צריך. הוא הפך להיות אחד ממעודדי החיוביות שלי, ואני אסיר תודה על כך.
הדבר היפה הוא שבסוף השיחה אף אחד מאיתנו לא שינה את דעתו.
מה שכן השתנה היה ההבנה שלנו זה את זה.
אני גם מקווה שהוא מבין שיהיו רגעים שבהם אני אתכווץ מול דברי העידוד.
לא משום שאיני רוצה תקווה.
אלא משום שלעתים תקווה מתקבלת טוב יותר רק אחרי שהמציאות קיבלה הכרה.
אולי זה האיזון.
לא חיוביות בלתי פוסקת.
לא ריאליזם בלתי מתפשר.
אלא החוכמה לדעת למה האדם שמולך זקוק היום.
לאף אחד מאיתנו אין את כל התשובות.
אבל אם נלמד להקשיב לפני שאנחנו מייעצים, להבין לפני שאנחנו מעודדים, ולהפגין אמפתיה לפני שאנחנו מנסים לעורר השראה, אולי נגלה שחיוביות וחמלה אינן סותרות זו את זו כלל.
דווקא כשהן הולכות יחד, הן במיטבן.
