זחילה שוב באופנה

גיליתי מחדש את אומנות הזחילה.

רוב האנשים מבלים את השנה הראשונה לחייהם בניסיון נואש להפסיק לזחול ולהתחיל ללכת. כנראה שאני החלטתי לעשות את הדרך ההפוכה.

המטפל שגר איתי כבר כמעט מתייאש מחוסר הסבלנות שלי. המשפט הקבוע שלו הוא: “חכה רגע.” ולעיתים קרובות מדי אני פשוט לא מחכה. אנחנו צוחקים על זה, אבל אני יודע שבפנים זה באמת מדאיג אותו.

בכל בוקר אני עובר מהכורסה שלי אל מזרן היוגה כדי לעשות את תרגילי הבוקר. יש שתי דרכים להגיע לשם.

הדרך הרשמית היא לקום בעזרתו, לדדות את שני המטרים בערך עד למזרן, ואז שהוא יוריד אותי בזהירות אל הרצפה.

זה עובד. אבל לפעמים אני קופא במקום, שיווי המשקל שלי מתערער, וזה גם בוחן לא מעט את הכוח שלו. ובעיקר, זה פשוט איטי.

אז פיתחתי שיטה אחרת.

אני פשוט יורד קודם למטה.

אני מחליק מהכורסה אל הרצפה ומתקדם לבד עד למזרן. לפעמים זו יותר גרירת ישבן מאשר זחילה אלגנטית, אבל לא נתעכב על זוטות.

רק אזהרה אחת: אל תנסו את השיטה הזאת ליד מצלמה או מראה. יש לה הרבה יתרונות, אבל אלגנטית היא ממש לא.

להפתעתי, דווקא כשאני על הרצפה אני מרגיש באזור הנוחות שלי.

שנים של יוגה לימדו אותי ששיווי המשקל הרבה פחות משמעותי כשכבר נמצאים על הקרקע. הגוף שלי כאילו זוכר תנועות שהוא כבר שכח כשהוא עומד. ולכמה רגעים, כוח הכבידה מפסיק להיות אויב כל כך גדול.

מעניין לגלות שחוקרי שיקום בוחנים כיום תנועה על ארבע כאמצעי לשיפור שיווי המשקל, יציבות מרכז הגוף והניידות אצל אנשים עם מחלות נוירולוגיות. כשנמצאים קרוב לקרקע, גם הפחד מנפילה וגם הסיכון ליפול פוחתים, ועדיין אפשר להמשיך לנוע.

זה העלה אצלי חיוך, בעיקר כי הגעתי לרעיון הזה הרבה לפני שקראתי עליו במחקרים.

ואז הבנתי שלבן שלי ולי יש פתאום שני דברים לא צפויים במשותף.

הוא לוחם שעבר הכשרה ביחידה מובחרת. במקרה, לשנינו יש שעון עם פנס מובנה. בשלוש לפנות בוקר גיליתי שלשעון שלי יש אפילו תאורה אדומה. היא שימושית מאוד וגם הרבה יותר נעימה לעיניים בחושך. אין לי מושג איך במשך שבוע שלם הסתובבתי עם השעון הזה בלי לשים לב לכך, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו קיבלתי צעצוע חדש.

והדבר השני שיש לנו במשותף הוא ששנינו יודעים לזחול.

נכון, הזחילה שלו והזחילה שלי הן שני עולמות שונים. הוא למד לזחול כחלק מהכשרה מבצעית. אני למדתי לזחול כדי להגיע מהכורסה שלי אל מזרן היוגה.

סיבות שונות. עולמות שונים. אותה מיומנות.

כילדים, זחילה היא שלב בדרך לעצמאות. כמבוגרים, אנחנו נוטים לראות בה צעד אחורה.

אבל אולי לא.

אולי זו פשוט הדרך הטובה ביותר להמשיך להתקדם.

החיים עם PSP לימדו אותי שהצלחה היא לא תמיד לעשות דברים בדרך המקובלת. לפעמים הצלחה היא לדעת לבלוע את הגאווה, להסתגל למציאות ולהגיע ליעד בכל דרך שעדיין עובדת.

אז כן, מבחינתי זחילה שוב באופנה.

ואם היא עוזרת לי להמשיך לזוז, ממש לא אכפת לי איך זה נראה.