ש רגעים בחיים שמזכירים לנו שלא כדאי להביט רחוק מדי אל העתיד.
החיים עם שיתוק על־גרעיני מתקדם (PSP) מלמדים אותי שהעתיד אינו ודאי. אינני יודע מה יביא איתו המחר, ולעיתים אינני יודע אפילו מה יולידו השעות הקרובות. חוסר הוודאות הזה שינה את הדרך שבה אני מסתכל על האושר.
הוא לימד אותי להוקיר את הימים הטובים כשהם מגיעים.
מחר נציין אשתי ואני עשרים ותשע שנות נישואין. לכבוד המאורע יצאנו ללילה אחד בבית מלון. שום דבר ראוותני. רק חדר נגיש לכיסא גלגלים, בקבוק יין מבעבע שממתין לנו, גמר וימבלדון בטלוויזיה, והפינוק הנדיר של להיות אלה שמטפלים בהם, ולא אלה שצריכים לדאוג לכל השאר.
עבורנו, זו מתנה אמיתית.
כשחיים עם מחלה נוירולוגית מתקדמת, לומדים שלא לדחות את השמחה. מפסיקים להמתין ל”זמן הנכון”, משום שמבינים שאולי הזמן הנכון הוא דווקא היום. אם התסמינים מעט שקטים יותר, אם נותרו עוד קצת כוחות, אם אפשר לשבת יחד לארוחה, לצפות במשחק טניס ולהרים כוסית, הרי שאלו רגעים שראויים לחגיגה.
אלה אינם רגעים שמפריעים לחיים.
אלה החיים עצמם.
מחר נציין גם עשרים ותשע שנות נישואין.
כמו כל זוג, לא תמיד הסכמנו על הכול, וגם לנו היו רגעים מאתגרים. אבל לאורך כל שלבי החיים, ובמיוחד בפרק הבלתי צפוי הזה, אשתי הייתה ונשארה האדם החשוב ביותר בחיי.
זה לא העתיד ששנינו דמיינו לעצמנו כשעמדנו יחד מתחת לחופה לפני כמעט שלושה עשורים. מחלת ה־PSP מעולם לא הייתה חלק מהתוכנית שלנו. ובכל זאת, היא צועדת לצדי בכל צעד במסע הזה, בסבלנות, בעוצמה ובאהבה, הרבה מעבר למה שיכולתי אי פעם לצפות.
לכן, הפוסט הזה הוא בעצם תודה.
תודה שאת עומדת לצדי גם כשהחיים הפכו מורכבים הרבה יותר מכפי ששנינו יכולנו לדמיין.
תודה שאת עוזרת לי להיאחז בתקווה גם בימים הקשים.
ותודה שעל אף כל מה שה־PSP לקחה מאיתנו, היא מעולם לא הצליחה לקחת את הדבר החשוב ביותר.
יום נישואין שמח, גייל.
הלוואי שנמשיך לחגוג את הרגעים הטובים כל עוד הם ניתנים לנו, ונזכה ליצור יחד עוד זיכרונות רבים, יום אחד בכל פעם.
