הלילה, כמו מיליוני בריטים אחרים, בין אם יש לי PSP ובין אם לא, אשב ואקווה שהפעם הכדורגל באמת “יחזור הביתה”. כבר קיוויתי לכך פעמים רבות. כל טורניר מתחיל באותה אופטימיות, באותם חלומות, ולעיתים קרובות מדי גם באותה אכזבה.
אולי דווקא השנה זה יהיה אחרת.
כשמצאתי את עצמי מזמזם את ההמנון המוכר של Three Lions, הבנתי ששלוש המילים הללו קיבלו עבורי משמעות שונה לחלוטין.
“זה חוזר הביתה.”
לא הכדורגל.
התקווה.
כשהייתי צעיר יותר, התקוות והחלומות שלי השתרעו הרחק אל תוך העתיד. הם היו שאפתניים, אבל אני מקווה שגם מציאותיים. מעולם לא חלמתי על זכייה בלוטו, על פרסום או על עושר בלתי נתפס. רציתי קריירה משמעותית, משפחה נפלאה, חברויות אמיתיות, לתרום משהו בעל ערך ולהשאיר את העולם מעט טוב יותר מכפי שמצאתי אותו.
במבט לאחור, זכיתי להרבה מאוד חסד. רבים מאותם חלומות אכן התגשמו.
התקווה תמיד הייתה זו שנשאה אותי ברגעים הקשים. היא מזכירה לנו שהיום אינו סוף הסיפור, ושגם מחר עדיין עשוי להפתיע אותנו.
מחלת ה-PSP משנה את משמעותה של התקווה. אם נותנים לה להשתלט, היא מחליפה תקוות בפחדים וחלומות בסיוטים. היא מפתה אותך למדוד את החיים לפי מה שאיבדת, במקום לפי מה שעדיין נשאר.
אני לא יכול לחיות כך.
התקוות שלי היום שונות מאוד. הן עוסקות פחות בעתיד הרחוק ויותר במחר בבוקר. לילה אחד של שינה טובה. יום עם קצת פחות כאב. לשמור על העצמאות שלי כמה שיותר זמן. ולגרום כמה שפחות כאב לאנשים שאני אוהב.
ובכל זאת, יש תקוות שמסרבות להצטמצם.
אני מקווה להמשיך להוביל את התפילות כל עוד הקול והגוף שלי יאפשרו זאת. אני מקווה לשמור על צלילות המחשבה כדי להמשיך ללמוד, לכתוב ולשתף במסע שלי. אני מקווה להמשיך למצוא סיבות לצחוק. וכן, אני עדיין מקווה שאנגליה תזכה בגביע העולם עוד בימי חיי, אז אולי הגיע הזמן שהם באמת יעשו את זה.
אבל התקוות הגדולות ביותר כבר אינן עבורי.
הן שייכות לילדיי, לחיים שהם בונים, ובעזרת ה’, לנכדיי ולדורות שעוד יבואו אחריהם. לראות את העתיד שלהם מתפתח הפך לאחת הזכויות הגדולות ביותר שנפלו בחלקי.
במובנים רבים, ה-PSP כבר החזיר אותי הביתה.
לא מבחירה.
העולם שלי הפך קטן יותר. אני מבלה הרבה יותר זמן בין ארבעת הקירות האלה מכפי שאי פעם דמיינתי. מקומות רבים שפעם היו חלק טבעי מחיי התרחקו ממני בשקט, כמעט בלי שהרגשתי.
אבל גם המושג “בית” קיבל עבורי משמעות חדשה.
זה המקום שבו המשפחה מתכנסת סביב השולחן. שבו הנכדים ממלאים את הבית בקולות של חיים. שבו נאמרות תפילות בשקט. שבו קוראים ספרים. שבו נכתבים הבלוגים שלי. שבו חברים באים לבקר. שבו הצחוק עדיין מצליח לבקוע גם ברגעים הקשים. ושבו התקווה מסרבת לעזוב.
אולי זה השיעור שלמדתי.
הבית אינו המקום שבו החלומות מסתיימים.
הוא המקום שבו הם משתנים.
כפי שנאמר בשיר של Three Lions:
“No more years of hurt.”
עבורי, אין פירוש הדבר להעמיד פנים שה-PSP אינו כואב.
פירוש הדבר הוא לסרב לתת לכאב לכתוב את הפרק הבא של חיי.
ועבור אנגליה?
“No more need for dreaming.”
אולי הכדורגל יחזור הביתה הלילה, ואולי לא.
אבל התקווה כבר חזרה.
