אילו הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים מתי אהיה בשיא היצירתיות שלי, כמעט בוודאות הייתי נותן את התשובה הלא נכונה.
הייתי מניח שזה יהיה בזמן שהובלתי פרויקטים בייעוץ, הנחיתי סדנאות, טסתי ברחבי העולם, נפגשתי עם לקוחות, הרציתי בכנסים או מיהרתי בין שדות תעופה. הרי נדמה שיצירתיות שייכת לאנשים שהעולם שלהם הולך ומתרחב, לא לאלה שהעולם שלהם הולך ומצטמצם.
אבל בפועל קרה בדיוק ההפך.
כיום העולם הפיזי שלי קטן להפליא. רוב ימיי עוברים בין ארבעה קירות, בתנועה שבין הכיסא, המיטה וחדר האמבטיה, עם יציאות מזדמנות לבית הכנסת או לפגישה רפואית. אין ספק שלא כך דמיינתי את חיי.
אפשר להסתכל על המציאות הזאת בשתי דרכים.
הדרך הראשונה היא להתמקד בכל מה שאבד: הנסיעות, ההתרגשות, הספונטניות, האפשרות לבקר במקומות מופלאים, וכל אותן חירויות ש־PSP גובה ממני בהדרגה. יש ימים שבהם אני עושה בדיוק את זה. יהיה לא כן מצדי להעמיד פנים אחרת.
אבל אפשר גם להביט באותם ארבעה קירות מזווית אחרת לגמרי.
דווקא ביניהם חוויתי את ההתפרצות היצירתית הגדולה ביותר בחיי.
בלי הלחץ הבלתי פוסק של טיסות, פגישות, לוחות זמנים והמצגת הבאה ללקוח, קיבל המוח שלי דבר שכמעט מעולם לא זכה לו בעבר: זמן רציף. זמן לחשוב לעומק, ללמוד בהרחבה, לכתוב בעקביות, להתפלל בכוונה, להתבונן בעצמי בכנות גדולה יותר, ובעיקר – כך אני מקווה – לעזור לאחרים בצורה משמעותית יותר.
למרבה האירוניה, גם בתקופת העבודה הספקתי לא מעט. סדנאות, דוחות, מצגות ואסטרטגיות – כולם היו חשובים מאוד בזמנם. ובכל זאת, לעיתים אני תוהה אם דווקא מה שיצרתי מאז שנאלצתי לפרוש בגלל ה־PSP יותיר חותם ארוך יותר. כתבתי ספרים, מאות פוסטים בבלוג, מחשבות שבועיות על נושאים יהודיים, ובמקביל זכיתי לשוחח עם אנשים המתמודדים עם PSP מכל רחבי העולם. זרים מוחלטים הפכו לחברים, ולא פחות חשוב מכך – אני מקווה שגם אני הפכתי לחבר עבור חלק מהם.
כל זה התאפשר בזכות הטכנולוגיה. העולם הפיזי שלי אולי נעשה קטן הרבה יותר, אבל הקהילה שסביבי גדלה לאין שיעור. מכיסא אחד וממחשב או אייפד אחד בישראל, אני יכול ללמוד מאנשים, לעודד אותם, להתחבר אליהם ולהיות חלק מחייהם, גם אם הם נמצאים בקצה השני של העולם. עד היום זה עדיין מדהים אותי.
שלא תהיה טעות – אני לא מנסה לצייר את ה־PSP כמתנה. אני שונא את המחלה הזאת. אני מתגעגע לנסיעות, לספונטניות ולעצמאות, שרוב האנשים כלל אינם חושבים עליה עד שהיא נלקחת מהם. אלה אובדנים אמיתיים, והם תמיד יישארו כאלה.
ובכל זאת למדתי ששתי אמיתות שנראות סותרות יכולות להתקיים זו לצד זו. העולם שלי ללא ספק נעשה קטן יותר, אבל במובנים מסוימים ומפתיעים, החיים שלי גם נעשו עשירים יותר. יצירתיות, משמעות וחברות אינן נקבעות לפי גודל החדר שבו אתה נמצא, אלא לפי מה שאתה בוחר ליצור בתוכו.
אני לא יכול לבחור כמה ה־PSP ייקח ממני, או באיזו מהירות הוא יעשה זאת.
אבל אני כן יכול לבחור מה אעשה עם מה שעוד נותר לי ליצור.
ואולי זו אחת מצורות החירות הגדולות ביותר שעומדות לרשות כל אחד מאיתנו.
