שעמום הוא אחד מאותם נושאים שכמעט לכל אחד יש עליהם דעה מיידית – וגם לי.
רק תגיד שאתה משועמם ותראה מה קורה… תוך שניות למישהו כבר יהיה פתרון.
“תראה קצת טלוויזיה.”
“תפתור תשבץ.”
“תקרא ספר.”
“תקשיב לפודקאסט.”
“תנסה ספר שמע.”
“תשחק שח.”
“תלמד שפה חדשה.”
לכל אחד יש משהו שעבד עבורו, ולכן באופן טבעי הוא מציע אותו גם לאחרים. בניגוד לתסמינים רבים של מחלה, שעמום הוא משהו שכמעט כולנו חווינו. כולנו ישבנו בטיסה שהתעכבה, בילינו כמה ימים במיטה עם שפעת, עברנו אחר צהריים גשום בלי מה לעשות, או תהינו כיצד להעביר את הזמן במהלך חופשה ארוכה.
לכן אני מבין לגמרי למה אנשים רוצים לעזור.
הבעיה היחידה היא ששעמום שנובע ממחלה אינו בדיוק אותו הדבר.
אני לא אומר שאני סובל מאוד משעמום. ברוב הימים אני מסתדר היטב. אני כותב פוסטים לבלוג (כנראה יותר ממה שמישהו באמת היה בוחר לקרוא!), מצייר, משחק שח, צופה בספורט, שומר על קשר עם חברים, מדי פעם גם תופס תנומה, ומשתדל לעזור לאנשים בכל מקום שאני יכול.
אבל מדי פעם הוא תופס אותי בהפתעה.
הבוקר, למשל, מצאתי את עצמי מסתכל על השעון. השעה הייתה רק 8:15.
כבר הייתי ער במשך כמה שעות. כתבתי, עשיתי יוגה, התארגנתי ליום, הלכתי לבית הכנסת, קניתי פרחים לאשתי ואפילו הספקתי עוד כמה סידורים.
ואז פתאום הבנתי שהרגשתי שאין לי מה לעשות.
כלום.
זה בטח נשמע מגוחך. אבל אחרי עשרות שנים שבהן הייתי וורקוהוליק, זו הסתגלות קשה באופן מפתיע, במיוחד כשאני כבר לא יכול פשוט לקפוץ לרכב ולנסוע לעשות את אותם סידורים קטנים (ולפעמים גם לא ממש הכרחיים) שפעם מילאו את הרווחים שבין הדברים.
אחרי הכול, יש אלפי דברים שאני יכול לעשות.
אלא שכבר אין אלפי דברים שאני באמת מסוגל לעשות בנוחות.
הקריאה הפכה לקשה בגלל העיניים שלי. אני לא יכול לבלות זמן רב מדי מול מסך מחשב. יציאה מהבית דורשת תכנון, עזרה, ובתקופה הזו של השנה גם התמודדות עם הקיץ הישראלי, שכמעט אף פעם לא יורד מתחת ל־30 מעלות. אני נמצא בבית כמעט כל הזמן. הגוף שפעם עבד שעות בלתי נתפסות מתמודד היום עם מגבלות אחרות לגמרי. ה”סוללה” שלי פשוט מתרוקנת הרבה יותר מהר מבעבר.
גם פרישה מהעבודה וגם מחלה עלולות ליצור שעמום.
כשמחברים את שתיהן, האתגר גדל פי כמה.
במשך שלושים ומשהו שנים כמעט שלא השתעממתי. אם כבר, הייתה לי דווקא הבעיה ההפוכה. תמיד הייתה עוד פגישה, עוד לקוח, עוד מייל, עוד דדליין. פעם חלמתי שיהיה לי יותר זמן פנוי.
כדאי להיזהר במה שמאחלים לעצמנו.
אחת ההצעות שאני שומע לא מעט היא ספרי שמע.
ניסיתי.
כמה וכמה פעמים.
הם פשוט לא מתאימים לי. לא מפני שיש בהם משהו לא טוב, אלא משום שאין פתרון אחד שמתאים לכולם. מה שממלא את יומו של אדם אחד, גורם לאדם אחר לאבד ריכוז אחרי חמש דקות.
מעניין שחוקרים שעבדו עם אנשים המתמודדים עם מחלות קשות הבחינו בדיוק באותו דבר. הם הבינו שרבים מהאנשים לא תיארו כלל דיכאון. הם תיארו שילוב של חוסר תכלית, תת־גירוי ושעמום – במידה כזו שהחוקרים פיתחו כלי שנקרא PUB Scale, כדי להבין טוב יותר את החוויה הזו.
מצאתי בכך נחמה מוזרה.
לא משום שרציתי עוד שאלון או עוד מדד.
אלא משום שמישהו הכיר בכך ששעמום אינו תמיד כישלון של הדמיון.
לפעמים הוא פשוט תוצאה של חיים שהפכו קטנים הרבה יותר מכפי שהיו פעם.
אולי בגלל זה אני לא תמיד זקוק לעוד פתרון.
לפעמים אני פשוט צריך שמישהו יבין למה השעמום קיים מלכתחילה.
למרבה האירוניה, ברגע שמישהו מכיר בכך, אני בדרך כלל כבר נמצא באמצע הדרך לפתרון בעצמי.
אז כן, בהחלט תמשיכו להמליץ לי על סדרת הטלוויזיה האהובה עליכם, על תשבץ או על פודקאסט. ייתכן מאוד שיום אחד אחד מהם יהיה בדיוק מה שאני צריך.
ואם כבר, לפני שאתם מציעים פתרון, אולי כדאי להתחיל במשהו חשוב אפילו יותר – אמפתיה.
פשוט לומר לי, שבנסיבות האלה, זה לגמרי מובן להרגיש משועמם.
“אני יכול להבין למה אתה מרגיש משועמם.”
לפעמים, זה הפתרון המועיל ביותר שיש. ואחר כך, כמובן, אתם מוזמנים להציע גם את הרעיון שלכם – וסביר מאוד שאהיה הרבה יותר פתוח להקשיב לו.
אגב, יש לי המון רעיונות בשביל כל מי שמשועמם… 😊
