בדידות מצמררת: מוקף באהבה, אך לבד

אמש הזכירה לי המחלה את אחת הסתירות האכזריות ביותר שלה.

לעיתים נדירות הרגשתי מוקף בכל כך הרבה אהבה, ובו בזמן כל כך לבד.

לפעמים אני מרגיש כמו עיתונאי שנשלח למשימת תחקיר סמויה על המחלה הזאת. בדיוק כשאני חושב שהתחלתי להבין אותה, היא חושפת בפניי עוד רובד שלא העליתי על דעתי. הניגודים שהיא יוצרת יוצאי דופן, ולעיתים קרובות גם מטרידים עד עמקי הנשמה.

אמש היה אמור להיות אחד הערבים האהובים עליי זה זמן רב.

אשתי הייתה שם. שלושת ילדיי היו בבית: אחת עם בעלה, אחד עם בת זוגו, ואחד שדאג להכין את המסך ואת כל הציוד כדי שהערב יעבוד כמו שצריך. גם המטפל המסור שלי היה איתנו. על המסך שודר גמר המונדיאל, אירוע שבדרך כלל לא הייתי מעלה על דעתי להחמיץ, גם אם אנגליה לא הייתה שותפה לו. הבית היה מלא בשיחות, בציפייה ובצחוק. הילדים אפילו יצאו במיוחד לקנות לי גלידת וניל.

מוקדם יותר באותו יום לא הרגשתי במיטבי. אשתי ואני הצלחנו לצאת לקניות של כמה מתנות מיותרות להפליא לילדים, ובהן גם תרנגולת רוקדת מגוחכת לחלוטין. כצפוי, כולם הודיעו לי שמדובר בבזבוז כסף מוחלט. אבל היציאה הזאת גבתה מחיר. משככי כאבים במהלך הדרך, אופיאטים אחריה, וכל זאת בגלל כאבי הרגל האיומים שכמעט כל יציאה מהבית מביאה איתה היום. ובכל זאת, אחרי שנת אחר הצהריים הרגשתי מוכן לערב. באמת האמנתי שאצליח ליהנות ממנו.

ואז המשחק התחיל.

כבר בתוך דקות הבנתי שמשהו אינו כשורה.

הבהירות של הטלוויזיה. התנועה הבלתי פוסקת על המסך. הפרשנות. השיחות שהתנהלו סביבי. שום דבר מכל אלה לא היה חריג. זו הייתה פשוט משפחה שחוגגת ערב רגיל יחד.

אלא שהמוח שלי כבר אינו חווה את ה”רגיל” כפי שהיה פעם.

העומס החושי הגיע כמעט מיד. האור הפך לבלתי נסבל. אפילו הקרבה הפיזית של האנשים שאני אוהב יותר מכל בעולם נעשתה לפתע קשה עבורי. הרעש הפך למציף. כל אינסטינקט בגוף שלי אמר לי לברוח.

נאבקתי בזה. הכנסתי את אטמי האוזניים הכתומים והבוהקים שלי, והנמכנו את עוצמת הקול. זה לא היה חדר שרציתי לעזוב. בדיוק להפך. אלה האנשים שאני אוהב יותר מכל. רציתי לשבת איתם, לצחוק איתם, לחלוק איתם את הערב ולאכול את גלידת הווניל שלי. יותר מכל, לא רציתי שהם ירגישו בחסרוני.

בסופו של דבר, בשקט ככל האפשר, אף ש”שקט” כבר לא באמת היה אפשרי, ביקשתי מהמטפל שלי להסיע אותי בכיסא הגלגלים אל חדר השינה. חשבתי שאולי אצליח להציל לפחות חלק מהערב אם אצפה במשחק באייפד שלי.

הספורט תמיד היה חלק עצום מהחיים שלי.

אבל גם זה התברר כבלתי אפשרי.

למרות שהרכבתי משקפי שמש, האור שבקע מן המסך כאב לעיניים שלי. אחרי כמה דקות בודדות של בדידות נכנעתי, שמתי את כיסוי העיניים, ובאופן בלתי צפוי נרדמתי.

כמעט.

בדיוק כשהתחלתי להירדם, נחירה קטנה שלי הבהילה אותי. זו הייתה תגובת הבהלה שכבר כתבתי עליה בעבר, אלא שהפעם היא לא נגרמה מטריקת דלת או מקול בלתי צפוי. היא נגרמה מהגוף שלי עצמו. כשאטמי האוזניים באוזניי וכיסוי העיניים על פניי, כמעט עיוור וכמעט חירש, צעקתי בקול.

באותו רגע גיליתי שיש בי שתי משאלות שסתרו זו את זו לחלוטין. קיוויתי שאיש בסלון לא שמע אותי מבעד לרעש הטלוויזיה. ובאותו הזמן בדיוק קיוויתי שכולם שמעו, וימהרו להיכנס כדי לראות אם אני בסדר.

הראשונה היא שהתגשמה.

וחלק ממני הרגיש אפילו בודד יותר.

באותן דקות ספורות הרגשתי בדידות מצמררת. לא מפני שלא הייתי אהוב. בדיוק להפך.

ידעתי שהמשפחה שלי נמצאת במרחק של כמה מטרים בלבד ממני. ידעתי שהם רצו שאהיה איתם. ואני רציתי בכל מאודי להיות איתם. לא מרחק פיזי הפריד בינינו, ולא ויכוח או מחלוקת, אלא מחלה שהחליטה בשקט שאני כבר איני מסוגל לשאת את אותם הדברים שהופכים את חיי המשפחה ליקרים כל כך.

אולי זה אחד התרגילים האכזריים ביותר של המחלה.

היא לא רק לוקחת ממך את מה שאתה אוהב.

לפעמים היא משאירה אותו ממש מולך, קרוב מספיק כדי לשמוע, אבל רחוק מכדי שתוכל להיות חלק ממנו.

בסופו של דבר המשחק עצמו היה מאכזב למדי, כך שלפחות לא החמצתי קלאסיקה. בבוקר כבר הצלחתי שוב להסתכל על מסך, אמנם בקושי ועם משקפי השמש הקבועים שלי. גיליתי את התוצאה כמעט בדרך אגב, ואז הכתבתי את הדברים האלה כדי לעבד את מה שעבר עליי.

התוצאה כבר לא הייתה חשובה.

מה שנשאר איתי היה הזיכרון של היציאה השקטה, אך המורגשת כל כך, מחדר מלא באנשים שאני אוהב, ושל סגירת דלת חדר השינה מאחוריי. במשך כמה רגעים קצרים מעולם לא הרגשתי מוקף בכל כך הרבה אהבה, ובאותו הזמן ממש גם כל כך בודד.

לא היה משבר של כאב. לא היה מורפין. לא היה ביקור בחדר מיון.

רק חדר מלא באנשים שאני אוהב, במרחק של כמה מטרים בלבד ממני, ומחלה שלקחה אותי מהם בשקט.

ייתכן שזה היה אחד הערבים הבודדים ביותר בכל המסע הזה.