המתת חסד – האם עמדתי לגבי סיוע למוות השתנתה?

בחודשים האחרונים, באופן מפתיע, לא מעט אנשים שאלו אותי האם דעתי על סיוע למוות השתנתה, עכשיו כשהגעתי למה שרבים מגדירים כ”שלב הקשה” של מחלת ה־PSP (שיתוק על־גרעיני מתקדם). זו אינה שאלה שרציתי להשיב עליה בפומבי. היא אישית מאוד, טעונה מאוד מבחינה רגשית, ועד עכשיו העדפתי להשאיר אותה בצד.

אבל אני גם מבין שכבר אינני מדבר על הנושא כצופה מן הצד.

אני חי אותו.

אם הסטטיסטיקות אכן משקפות את המציאות, הרי שכעת אני נמצא בשלב של המחלה שבו כבר אי אפשר להתעלם מתוחלת החיים. אני נמצא כמעט כל הזמן בבית. אני משתמש בכיסא גלגלים באופן מלא. חוויתי רמות של כאב שמעולם לא העליתי בדעתי שקיימות. אני חי עם מחלה שאין לה מרפא, אין טיפול שמשנה את מהלכה, ואין ציפייה אמיתית להחלמה.

**לראשונה בחיי, הבנתי כיצד אדם עלול למצוא את עצמו שוקל סיוע למוות.**

לא קל לי לכתוב את המשפט הזה.

לפני שחליתי ב־PSP, יכולתי להבין את הטיעונים ברמה השכלית, אבל הם נשארו עבורי תיאורטיים. היום הם כבר אינם תיאוריה. הם מציאות כואבת מאוד. אני מבין את הפחד מאובדן העצמאות. אני מבין את השחיקה שמביאה איתה מחלה שאינה מרפה לרגע. אני מפחד מאוד ממה שעוד צפוי לי. ובעיקר, אני מבין את הרצון שלא לראות את האנשים שאתה אוהב נושאים על כתפיהם את המשקל הרגשי של מחלתך, או מרגישים שחייהם שלהם הוקפאו בגללה.

ההבנה הזו העניקה לי הרבה יותר אמפתיה כלפי אנשים שהגיעו למסקנה שונה משלי. **אין ביכולתי לדעת את מלוא המשא שאדם אחר נושא, ואת הדין אני משאיר לקב”ה.**

ובכל זאת, למרות שאני מבין את הסוגיה היום עמוק יותר מאי פעם, המסקנה האישית שלי לא השתנתה.

הסיבה הראשונה היא האמונה שלי.

בחרתי ללכת עם הקב”ה לאורך כל חיי, לא רק כשהחיים היו נוחים, אלא גם כשהם היו קשים וכואבים. אני מאמין שקדושת החיים היא ערך מוחלט. מתוך אותה אמונה השלמתי את מסמכי ההנחיות הרפואיות המקדימות שלי, שהופקדו אצל המדינה. במסמכים הללו הבהרתי שאינני רוצה שיקצרו את חיי באופן מכוון, אך גם אינני מבקש להאריך אותם באופן מלאכותי מעבר למה שמתירה ההלכה. אני יודע שהמשמעות עלולה להיות סבל קשה מאוד. אינני מעמיד פנים שזה קל. אבל זו אותה אמונה שליוותה אותי לאורך כל חיי, ואינני יכול לנטוש אותה רק משום שהמחיר שלה הפך כבד יותר.

הסיבה השנייה אולי תפתיע חלק מהקוראים.

למרות הכול, אני עדיין נהנה מהחיים.

לא בכל שעה.

לא בכל יום.

אבל מספיק.

רק אתמול בתי הנשואה ובעלה הגיעו אליי עם גלידה כדי לעודד אותי. שיחקנו יחד שח וצחקנו. אני מתכונן לעבור לפני התיבה ביום הראשון של ראש השנה, דבר שמעניק לי משמעות עצומה. אמש בתי הצעירה ניגנה לי את השיר החדש שהיא לומדת בגיטרה. נהניתי מכל רגע. והבן שלי עדיין לא מצליח להבין למה קניתי לו תרנגולת רוקדת. למען האמת, אני נהנה מזה שהוא עדיין תוהה.

אלו רגעים פשוטים.

אבל הם יקרי ערך עד אין קץ.

ה־PSP לקחה ממני חלק גדול מהעצמאות שלי, אבל היא לא לקחה ממני את היכולת לאהוב, לצחוק, לחשוב, להתפלל או ליהנות מהזמן שאני מבלה עם האנשים היקרים לי ביותר. ואני מקווה שגם לא לקחה ממשפחתי את השמחה שהם עדיין מוצאים בעצם היותנו יחד.

זו איכות חיים.

אולי היא נראית אחרת מזו שדמיינתי לעצמי לפני עשר שנים, אבל אלה עדיין חיים. הם עדיין בעלי משמעות. הם עדיין ראויים לחיות אותם.

אני מתפלל שכך יישאר עד יומי האחרון. גם אם התקשורת בינינו תצטמצם ללחיצת יד, לחיוך קטן, או רק לידיעה שמישהו שאני אוהב נמצא לידי, עדיין יש ברגעים האלה משהו אנושי, עמוק ויקר מפז.

אינני מתיימר להחזיק בכל התשובות. עדיין לא השלמתי את המסע הזה, ואני יודע שאחרים מתמודדים עם נסיבות שונות לחלוטין משלי. **אני מבין כיצד יש אנשים שבנסיבות קשות כל כך מגיעים למקום שבו הם רואים בכך את הדרך היחידה.** ואינני יכול לומר בכנות שהמחשבה הזו מעולם לא חלפה בראשי. יש רגעים, בדרך כלל בשעות החשוכות ביותר, שבהם חולפת בי מחשבה שאולי “האפשרות של שווייץ” הייתה הופכת את הכול לפשוט יותר.

אבל הרגעים האלה חולפים.

ומה שנשאר חזק יותר.

האהבה שלי למשפחה שלי.

האמונה שלי.

והידיעה שגם היום, בכל יום מחדש, עדיין יש משהו ששווה לחיות עבורו, קטן ככל שיהיה.

**החיים עם PSP שינו את הדרך שבה אני מבין את סוגיית הסיוע למוות. הם לימדו אותי שלא למהר לשפוט אדם הנמצא במצוקה שאין לי דרך למדוד.**

אבל הם לא שינו את הבחירה שלי.

עד שהקב”ה יחליט אחרת,

אני בוחר בחיים.