על פי ההערכות, תזמורת הטיטניק המשיכה לנגן כמעט לאורך כל פינוי הנוסעים, גם כשהאונייה הלכה ושקעה במי האוקיינוס האטלנטי הקפואים.
במשך כ־שעתיים ועשרים דקות, בעוד שסביבם התפשטו הפחד והכאוס, ונוסעים נאבקו להגיע לסירות ההצלה, הם המשיכו לנגן.
אלה היו שמותיהם:
• וולאס הארטלי (מנצח וכנר, בן 33)
• רוג’ר מארי בריקו (צ’לן, בן 20)
• תיאודור רונלד בריילי (פסנתרן, בן 24)
• ג’ון פרדריק פרסטון קלארק (נגן קונטרבס, בן 30)
• ג’ון לאו יום (כנר, בן 21)
• ז’ורז’ אלכסנדר קרינס (כנר, בן 23)
• פרסי קורנליוס טיילור (צ’לן, בן 32)
• ג’ון וסלי וודוורד (צ’לן, בן 32)
הם היו צעירים להפליא – בני 20 עד 33 בלבד. הם אפילו לא הועסקו ישירות על ידי חברת וייט סטאר ליין, אלא על ידי סוכנות שסיפקה נגנים לאונייה.
אולי זו נראית פתיחה מעט מוזרה לבלוג על שיתוק על־גרעיני מתקדם (PSP), אבל אני מוצא את עצמי חושב על שמונת האנשים האלה יותר ויותר.
הם הבינו משהו עמוק. הם לא יכלו לשנות את התוצאה, אבל הם כן יכלו לשנות את הדרך שבה אחרים יחוו אותה.
לפעמים החיים עם PSP מרגישים כאילו אני נמצא על אונייה או במטוס, שאני יודע שבשלב כלשהו יבואו אל קיצם. איני יודע מתי זה יקרה, ואיני יודע היכן. איני יודע בדיוק מתי יסתיים המסע או מה מחכה מעבר לעיקול הבא, אבל אני יודע מספיק כדי להבין לאן הוא מוביל בסופו של דבר.
השאלה, אם כן, איננה רק מה יקרה לי.
השאלה החשובה יותר היא: איך אבחר להתנהג כל עוד הבחירה עדיין בידיי.
יש לי כל הסיבות להתלונן. אני חי עם מחלה שלוקחת ממני, בהדרגה, את העצמאות, את הניידות ואת תחושת הוודאות. יש ימים שבהם אני מפוחד, מתוסכל או פשוט מותש. יש ימים שבהם אני כועס. יש ימים שבהם אני עצוב. כל התחושות האלה אמיתיות, והן מוצדקות.
ובכל זאת, בכל פעם שאני מסוגל, אני משתדל לבחור בדרך אחרת.
אני חושב על תזמורת הטיטניק.
לאותם מוזיקאים צעירים הייתה בחירה. הם יכלו לעזוב את הכלים שלהם ולנסות להציל את עצמם. במקום זאת הם נשארו במקומם, וניגנו יצירה אחר יצירה. הם לא יכלו להציל את האונייה, אבל הם כן יכלו להעניק משהו שכמעט יקר לא פחות באותן שעות אחרונות: שלווה, אומץ ותחושת ביטחון.
המוזיקה שלהם לא עצרה את האסון.
אבל היא שינתה את הדרך שבה אנשים חוו אותו.
וזו מורשת יוצאת דופן.
אינני טוען שאני דומה להם, וגם אינני מחפש הכרה. אבל אני כן מאמין שכל עוד יש לי היכולת, מוטלת עליי אחריות לנסות לעשות משהו דומה עבור המשפחה שלי, החברים שלי וכל מי שצועד איתי במסע הזה.
אם אצליח להפחית מעט מהפחד שלהם במקום להוסיף עליו…
אם אצליח להקרין יותר תקווה מאשר ייאוש…
אם אצליח להזכיר שגם בימים הקשים ביותר עדיין אפשר למצוא משמעות…
…אולי גם אני אמלא את תפקידי כפי שצריך.
בניגוד לתזמורת הטיטניק, “השעתיים ועשרים דקות” שלי אינן נמדדות בשעות אלא, כך אני מקווה, בשנים. PSP היא מחלה שמתקדמת ללא רחם, אבל לעיתים היא גם מעניקה לנו זמן. זמן לאהוב. זמן לעודד. זמן לנחם. זמן להשאיר אחרינו משהו גדול יותר מהמחלה עצמה.
אני יודע שלא אנגן בצורה מושלמת.
יהיו ימים שבהם אפספס תווים. ימים שבהם הפחד יגבר עליי. ימים שבהם התסכול יהיה חזק יותר מהאומץ.
אבל אני מקווה שכאשר אנשים יביטו לאחור על המסע שלי, הם לא יזכרו כל תו שהחמצתי, אלא את המוזיקה שהמשיכה להתנגן למרות הכול.
איש מאיתנו אינו בוחר על איזו אונייה ימצא את עצמו.
כולנו יכולים לבחור רק איך ננצל את הזמן שנותר לנו עד שהמוזיקה תיפסק.
תפילתי היא שהקב”ה יעניק לי את האומץ, את הכוחות ואת החסד למלא את התפקיד שניסיתי לתאר כאן: להמשיך להעניק נחמה, תקווה ושלווה לסובבים אותי כל עוד יאפשר לי לעשות זאת.
