בשבועות האחרונים חיפשתי בכל מקום דרך להקל על הבעיות בעיניים שלי. בסופו של דבר התברר שהתשובה הייתה במרחק חמש דקות מהבית.
העיניים שלי הפכו לאחד האתגרים הגדולים ביותר שאני מתמודד איתם עם ה־PSP. הן אינן התסמין היחיד שלי, אבל כרגע הן ללא ספק התסמין שמשפיע יותר מכל על חיי היום־יום שלי.
מי שקרא את הבלוג שלי לפני כמה ימים יודע שהן אפילו גרמו לי להרגיש בודד מאוד, למרות שהייתי מוקף באנשים הנפלאים ביותר שאפשר לבקש.
הרגישות לאור הפכה לבלתי פוסקת. אור שמש חזק הוא אתגר, אבל גם תאורה רגילה בתוך הבית, מסכי מחשב ואפילו הטלפון שלי. הילדים אפילו קנו לי ליום ההולדת מסגרת תמונות דיגיטלית. האירוניה היא שכרגע היא פשוט בהירה מדי בשבילי, ולכן לעת עתה היא עומדת כשהיא מופנית לכיוון הקיר.
כדי להתמודד עם המצב, ביליתי את החודש האחרון עם משקפי שמש של פולרואיד. גם זה לא תמיד מספיק. היום, למשל, חבשתי שתי מסכות עיניים מעל משקפי השמש רק כדי לחצות את הכביש אל הפיזיותרפיסט שלי, מבלי להסתנוור מאור השמש. משקפי השמש בהחלט הפחיתו את הסנוור, אבל גם גרמו לי להרגיש כאילו אני חי בדמדומים תמידיים, אפילו בתוך הבית שלי.
לאחר שקראתי על עדשות FL-41 בגוון ורוד, שסייעו לחלק מהסובלים ממיגרנות ומפוטופוביה, הזמנתי זוג מארצות הברית. כמו הרבה דברים בתקופה האחרונה, מצאתי את עצמי ממתין… וממתין… ומקווה שהן יעניקו לי מעט הקלה. לפי המעקב של חברת השליחויות, הן עדיין נמצאות אי שם בדרך, ורחוקות עוד כמה ימים מלהגיע.
ואז הגיע אחד מאותם רגעים שפשוט מעלים חיוך.
כמעט כבדרך אגב הזכרתי את הבעיה בפני אופטיקאית מקומית. החנות שלה נמצאת ממש חמש דקות מהבית שלי. משום מה פשוט הנחתי שלא יהיה לה משהו כל כך ייחודי כמו עדשות FL-41. אפילו לא עלה בדעתי לשאול.
תוך עשר דקות היא שלפה זוג עדשות FL-41 קליפ־און שהתאימו בצורה מושלמת מעל משקפי הפריזמה שלי. יתרה מכך, למרות שהיא כבר עמדה לסגור את החנות, היא השאירה אותן על מפתן הדלת כדי שאשתי תוכל לאסוף אותן.
ככה נראית קהילה.
משקפי הפריזמה כבר עוזרים לי להתמקד במחשב ובטלפון מטווח קצר. הוספת עדשות ה־FL-41 ריככה את עוצמת האור בלי להחשיך את העולם סביבי. זו רק ההתחלה, ואני אופטימי בזהירות, אבל כבר עכשיו נדמה שהן עושות שינוי אמיתי. פתאום החיים בתוך הבית כבר לא מרגישים כמו חיים במערת עטלפים.
לפעמים ההתקדמות לא מגיעה מפריצת דרך בקצה השני של העולם. לפעמים היא מחכה לנו ממש מעבר לפינה.
זו הייתה תזכורת חשובה לא לזלזל באנשים ובמקצועיות שנמצאים קרוב לבית. לעיתים קרובות אנחנו מניחים שהתשובה חייבת להימצא במקום רחוק, כשבפועל היא יושבת בשקט בתוך הקהילה שלנו.
אז היום אני פשוט רוצה לומר תודה לאופטיקאית המקומית שלי, רחלי. תודה שהקשבת, שמצאת פתרון מעשי במהירות, ושעזרת לי, כשכנראה הייתי צריך לבקש ממך עזרה כבר לפני חודשים. ייתכן שלעולם לא תדעי עד כמה חתיכת פלסטיק קטנה בגוון ורוד יכולה להיות משמעותית עבור אדם שהעולם שלו הפך למסנוור וכואב כל כך. בשבילי היא מסמלת משהו גדול הרבה יותר.
היא מסמלת תקווה.
המאבק שלי עם העיניים רחוק מלהסתיים. במובנים רבים הן הפכו לחזית המרכזית במאבק שלי ב־PSP. אבל כל ניצחון קטן חשוב. כל מכשול שהופך לקצת יותר קל להתמודדות הוא עוד צעד בדרך לשמירה על העצמאות שלי ועל איכות החיים שלי.
לפעמים אנחנו מחפשים את הפתרון בכל העולם, רק כדי לגלות שהוא חיכה לנו ממש מעבר לפינה.
נ.ב. מסתבר שוורוד הוא השחור החדש.
